עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

זה פשוט להיתקע "בעולם האמיתי המוכר, פלסטי ודיגטאלי...ובעיקר בטוח" אני ואישתי חברתי, אהובתי ואם ילדי החלטנו למשוך "אנדברקס" ולעזוב את הכל ולצאת ולעשות טיול חוצה יבשת אמריקה לא!! לא מחוף לחוף....אלה את הדבר האמיתי... מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי...חלום שמכונן בראשנו כבר עשרות בשנים ....תישארו איתנו אנו נחלוק אתכם מחשבות תמונות תובנות שירים ומערכונים...אז יאללה בואו נצא להרפתקה...
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
18 - בישורת הפתלתלה, הקרה והבוצית לקוטב הצפוני
03/06/2016 22:00
אריה וחוה זלי

יצאנו בבוקר מהדלתה ג'נקשיין לאחר כוס קפה במסעדת המוטל עם בעלי המקום. המסעדה עובדת בפול גז (מלאה מפה לפה) לאחר שצבעו אותה "בבוקר  ובין לילה"  כמה שעות לפני... שוב  בריטואל הקבוע "תגידו אתם משוגעים? לאן אתם נוסעים? הדרך לשם עכשיו חרושה לאחר החורף האחרון, תעזבו אתכם, יש בפיירבנקס טיסות יומיות לשם וכו'... אבל אנו בשלנו... חייכנו בנעימות ויצאנו לדרכנו....



 


הדרך בת 150 ק"מ לפיירבנקס בעצם כביש ראשי מס' 2  מלאה בהתיישבות משני צדיה, אמריקאים ילידים, אמריקאים שזה מקרוב באו (חצי מתושבי אלסקה לא נולדו שם, הממשל בארה"ב נותן תמריצים כגון מיסים, בונוס כספי חודשי למהגרים מאחת מ -49 המדינות בתום שנתיים רצופות של מחייה במקום). כל כמה מאות מטרים מצבור של תיבות דאר המעיד על אנשים שחיים בין העצים, וגם נתקלנו בדרך בכמה סניפי דאר מרכזיים. סניפים אלו הם גדולים, מסודרים, משולטים ומדוגללים וניקרת בהם הרצון של הממשל להודיע סניף הדאר הוא זרוע של המדינה!!! כאן חיים אלו שאינם מבודדים אבל כל אחד חי על שטח אדמה גדול, עם מחסנים ובעלי חיים כמיטב המסורת האמריקאית. כולם כאן דייגים וגם ציידים. מסתובבים עם אקדחים על המותן, גם הנשים... רובים בטנדרים, על החלון האחורי קליברים כבדים עם טלסקופים, באמת 90 אחוז מהרכבים הם טנדרים ורכבי 4x4 , (יש להם פחד דובים) מה לעשות כל אחד והבעיה שלו.....

נשק ותחמושת נמכרים בכל מקום כולל בחניות הכולבו והסופרמרקט. במרכול הגדול והפופולארי "פרד מאייר" שבו אנו קונים וגם מתדלקים מחלקת כלי הנשק היא גדולה יותר מחנויות נשק בארץ.




מאחר ואנו לא מיהרנו "ולדלטון" קבענו לצאת השכם בבוקר שלמחרת, החלטנו לנסוע לנהר הצ'ינה שבאחד מיובליו ממוקם "אתר המעינות החמים צ'ינה" ואת הדרך לשם נעבור בשביל 4x4 מסומן כאחד ממסלולי התחרות של כלבי המזחלת בחורף. נכנסנו לאחד השבילים על פי המפה והתחלנו לנסוע לכיון האתר. בדרך עוברים עשרות בתים מכל הסוגים של אנשים החיים ביער, בתי עץ יפים, מ- לוגים גדולים וכבדים וגם פחונים עם ערמת ג'אנק לידם של אגרנים אובססיבים שאנו לא מסוגלים להבין ויש הרבה כאלה, על העצים שלטים ושמות של רחובות בסוף העולם. לאט לאט הדרך סגרה עלינו ובתוספת של בוץ בלתי עביר נקלענו לשקיעה קלה. אבל קדימה ואחורה, מספר פעמים השתחררנו והמשכנו לדרכנו אבל בדרך אחרת. מאחר ולדרכים הבוציות האלה יש שמות, הם מופעים בgps והוא ניתב לנו דרך חזרה לכביש הראשי שממנו ירדתי כל פעם שראיתי דבר מענין...





 באחד היערות ראיתי  ריכוז גדול של רחפות מונעות "מדחפי אויר" אימתנים . ירדתי והסתובבתי לראות במה מדובר ומה זה הכלי המרעיש הזה. תפסתי שיחה עם ג'ף שהוא עובד חברת קו צינור הנפט. הוא וחבריו הגיעו ליום אימון עם הכלים המיוחדים האלו שניבנו על ידם בסדנא שלהם. הם משמשים "ככיתת כוננות" למקרה שהצינור יתבקע או ייזל מחיבור רופף, והנפט הבלתי מעובד יגיע לאחד מהנחלים. הם ע"י הסירות בעלי התחתית החלקה יעברו לאורך הנהר עם ציוד ימי וחומרים כימיים יצרו מתרס לעצירת הרפש. קיבלתי הסבר ארוך ומייגע באנגלית טקסנית מתנגנת ואני מודה שלא הבנתי חצי מדבריו. אך לראות ולשמוע את הסירות עם מנועי "הביג בלוק" המשופרים עם אגזוזי הניורסטה הגרוניים זה מרטיט לבבות תרתי משמע... החברים נכנסו לסירות וצ'יק צ'אק נעלמו במעלה הנהר "נגד הזרם" ברעש איום.



מרק והרחפות....








המשכנו בדרכנו, גשם קל אך טורדני התחיל לרדת מזג האויר משתנה ואי אפשר ללכת עם חולצות קצרות. אבל אנו ממשיכים. יורדים מכביש מס' 2 היכן שנראה לנו שיש דברים מענינים. בירידה הבאה ירדנו לממשה סירות בשמורת יער פתוחה בה משלמים רק  בעבור הורדת סירות למים ונראה לי שרק תיירים משלמים... החברה הורידו שם סירות בכמויות בסדר מופתי ובשקט, בלי הבלגן המוכר לי המתלווה להורדת סירות אצלנו.... לאחר מכן הסתובבו והחנו בחניה המיועדת לרכבים עם נגררים. לא היה באזור אף פקח או נציג רשמי כל שהוא. כמה דייגים על המזח ושלווה פסטורלית המופרת רק עי הגשם שכנראה מפריע רק לי... 










המשכנו בדרכנו והגענו למעיינות החמים. שער עץ כבד קיבל את פנינו במתקן גדול מסודר ומרשים בסוף הדרך. לכאן מגיעים רק מי שהתכוון להגיע. נראה טיפלה ממוסחר אבל היי, אנשים פה בשביל להרויח דולרים. מאחר ושעת צהריים ואני רגיל להתייצב בחדר אוכל "בלוחמי" בסביבות השעה 13.00, הבטן התחילה להשמיע את דברה... 




מלון הקרח בו ישנים על מיטות קרח מכוסות בפרוות דובים.... וגם הבר מקרח....







נכנסנו למסעדת הבקתה הידועה במקום, המעוטרת במזחלות, פרוות בעלי חיים ובמזכרות ממרוץ היוקון למזחלות כלבים. הבקתה היא מימי "הבהלה לזהב" ששופצה הוגדלה ברוח התקופה ונראית יפה. התיישבנו לשולחנות עץ מסיבים. ניגש אילינו המלצר עם תג שם "דמיטרי" לקחת הזמנה, שתי מילים והוא קולט שאנו ישראלים... הוא יהודי ויש לו משפחה בנצרת... שוב נפגשים באנשים טובים באמצע הדרך! (את כוס הבירה השנייה קיבלתי כבר על חשבון הבית) מה אגיד לכם, המסעדה הפתעה ולא בגלל שתי כוסות בירה חה.. חה.. חה.. סטיק איכותי וכבד עשוי היטב, מרק נזיד דגים וציפס עם הקליפה וגם לא יקר במיוחד, אהבתי וגם ממליץ למי שמזדמן לאזור...






יצאנו מהמסעדה ואת פנינו קיבל גשם זלעפות... נו טוב אין ברירה עלינו ללכת למעיינות החמים, נראה לי שזה בכלל אתר "בכאילו" והם מחממים את המים "בבוילר" ענק שנמצא בראש הגבעה. אבל אנו זורמים וזה נחמד בעיקר בגלל הגשם.... 





יצאנו מהמעיינות לשדה גרוטאות מתכת מעוצבות בשטח המעיינות ואני קולט בזווית העין שלט של חוות מזחלות כלבים, ששייכת לקומפלקס התירותי הזה. נזכרתי שהנערים/גברים שפגשנו בחוות לודג' האלפין שבדנהלי סיפרו לי שבעל להקת הכלבים לקח אות הכלבים לאתר תיירותי בצפון. נכנסתי למקום ואכן המקום רוחש כלבים ובני אדם. 



גשם יורד במתינות אבל לא מפריע לאף אחד כולם עסוקים בשלהם כולל הכלבים, שורות, שורות של מלונות עץ עם כלבי מזחלות  גדולים ומטופחים הקשורים בשרשרת למוט התקוע לצד המלונה עם "סביבל". שוב אני קולט שהכלבים האלו שקטים וללא יצר שמירה או טריטוריה, יש במקום נביחות אבל אין את הטרוף אליו נכנסת להקת כלבים בכלביות שאני מכיר כאשר ניכנס אדם זר או בעל חיים שאיננו שייך. מדובר בכלבים שבמשך שנים ע"י רביה מבוקרת הצליחו להוציא מהם את יצר השמירה ולהכניס הרבה  כושר גופני ורצון לרצות את בעליהם, ואת היכולת לחיות בלהקה השאירו להם. חלק גדול מאורחי המעיינות הסתובבו במקום עם ילדיהם והעובדים מסבירים ומלווים אותם ללטף את הכלבים  הבוגרים וגם את הגורים ללא חשש מנשיכות. הכלבים מורגלים באנשים וקיבלו את האורחים בקשקושי זנב. 


מזחלת לאימון כלבים ללא שלג




במקום מבנה מוזיאון גדול עם תצוגת מזחלות ישנות וגם חדשות סרטי אנימציה וגם דקומנטרים על הנושא. תצוגה אקטיבית והסברים על המרוצים והכלבים והכלבנים המפורסמים וגם תחנות עבודה עם מחשבים לעבודה עצמית של האורחים. בנוסף למושכות, רצועות  וציודים של כלבנים. פעם בשעתיים  מבצעים במקום סיור קצר עם קרונית של 7 אנשים במסלול צר בין העצים לאורך מספר ק"מ, כמובן במחיר "מופקע" והנותרים יושבים באמפי  מקבלים הסברים ומחכים לטורם לסיבוב. זה ספורט לאומי כאן ואנשים "מתים" עליו. הסתובבתי קצת במתחם צילמתי וחזרתי לרכב. 



המזחלות והקרוניות לטיולי כלבים



יצאנו מהמקום המשכנו לכיוון פיירבנקס על מנת להגיע ללודג' מעניין שהחלטנו לישון בו בערב שלפני הנסיעה הארוכה " לדלטון".
הגענו למקום הממוקם צפון מזרחית לפיירבנקס באחת הכניסות לאורך כביש מס' 2 ליד רכבל סקי קטן שנמצא כבר בשיפצים והכיסאות מפורקים (אין שלג בכלל), וצופה אל הנוף למרחקים. במבט ראשון זה נראה כמו "נפילה קשה" מבנה פחים גם הגג וגם הקירות. מסתבר שהיה חדר אוכל ומבנה מגורים בתקופת "הבהלה לזהב" בשנות ה- 20 של המאה הקודמת והיה שייך לחברת כורי הזהב. בעלי המקום קנו את המבנה פירקו אותו והקימו אותו מחדש על הגבעה הרמה.







הזוג הנחמד יחד עם בנם הצעיר שהגיעו לאלסקה ממדינת ושינגטון, מפעילים את המקום בעיקר לתיירות חורף שמגיעה מהמזרח הרחוק כדי לראות את הזוהר הצפוני. מסתבר שהגבעה הזאת היא אחת המקומות הטובים ביותר. אנו הינו הישראלים הראשונים שהגיעו למקום ואף זכינו לנעץ גדול במפת העולם וספר האורחים שנמצאת בסלון.



 Www.mountauroralodge.com  זה האתר ושמו של המקום הנחמד הזה. בקומה התחתונה קיים חדר אוכל, סלון ענק עם מטבח פתוח שניתן להשתמש בו חופשי כולל במזווה. שתיה חמה וקרה חטיפים ומתוקים ניתן לקחת חופשי וללא הגבלה, משחקי מחשב ספרים ומשחקי שולחן נמצאים בסלון לשימוש האורחים. החדרים בקומה העליונה קטנים ובסיסיים ובנויים מעץ לא מהוקצע וללא חפצי נוי או טלויזיה (אני וחוה צחקנו לעצמנו שזה בסיסי יותר מהתא במעבורת מקנדה) כך שנוצר מצב שכל האורחים שוהים למטה בסלון החמים והנוח ומחליפים חוויות  על קורותיהם במהלך היום. על הכל מנצחת בעלת המקום אישה נחמדה ואפילו מקסימה בשם קתלין. 

בילינו שם ערב נעים עם בעלי הבית ועוד אורח מטפס הרים משיקגו שלמחרת היום היה אמור לצאת עם קבוצה לכבוש את הר המקקנלי ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה. לקראת  השעה 21:00 הלכנו לישון. מחר מחכה לנו הקטע החשוב של המסע, יותר נכון מטרת המסע לצפון אמריקה הנסיעה לקצה של יבשת אמריקה, נסיעה למקום הצפוני ביותר שאפשר להגיע אליו עם רכב אזרחי בדרכים מאושרות ופתוחות לכל. אנשים ומטיילים רבים עשו את הדרך ובעיקר רוכבי אופנועי האדונצ'ר שגם כתבו ושיתפו את הרשת בעובר עליהם "בפנים" וגם בחוץ, וגם שני ישראלים שהכרתי בהכנות למסע שלנו: יוני בן שלום בעל אתר האינטרט הנפלא הרפתקה דוט קום, ו לירן מרכוס אופנוען צעיר  (יחסית יחסית) שכותב בלוג יפה בכתובת  liranslifetimetrip.blogspot.com  ישיר, קולח ו"טעים" על הטיול/מסע חוצה אמריקות, מהם ומכתיבתם שאבנו המון מידע על הדרך ועל מה צפוי לנו. 









במסגרת המה צפוי נכנסתי בלילה לאתר מזג האויר של הישוב  קולדפוט (רגלים קרות) שנמצא באמצע הדרך וגיליתי שתחזית מזג האויר הולכת ומתקררת אך לא שיערנו עד כמה... הדרך בת ה- 800 ק"מ עד קצה היבשת, בדד-הורס (הסוס המת) במפרץ פרודו. יש בה רק שתי תחנות דלק. הראשונה במפגש היוקון ממש לאחר הנהר (היוקון) והשניה באמצע הדרך בקולדפיט בערך 400 ק"מ מתחילת הדרך. כך שב- 400 הק"מ האחרונים במדבר הארקטי  אין דלק בכלל עד דד-הורס (הסוס המת) התיישבות בת כ- 2,500 אנשים הנותנת שירותים לעוד 2,500 קודחי נפט שעובדים באזור בארות הנפט במשמרות של 12 שעות חודש ימים ואז חוזרים לביתם לחודש מנוחה וצוות אחר מחליף אותם בשיטת המיטה החמה.  נחזור ללילה בלודג' האורארה...

אני מתקשה להירדם ושנתי הייתה די טרופה. מתחיל לגלגל בראשי כל מיני תסריטים טובים וגם רעים... בכל זאת אנו עדין בחודש מאי ואנו קצת קצת לפני תחילת העונה. הגשם פסק אבל סופת רעמים רעמה מעל מבנה הפח המשופר בו ישנו לא הוסיפה דבר לכלל החישובים.
בכל זאת אנו עושים זאת עם רכב, לא עם אופנוע כמו מיודעינו... אבל למרות האור (השמש לא שקעה ממש) בסופו של דבר נרדמתי.... התעוררתי בשעה 04.30 הערתי את חוה קצת עניני הגיינה אספנו את ציודנו וירדנו למטבח לאכול ארוחת בוקר מוקדמת. את הירקות, הפירות והגבינות שקנינו הכנסנו לצידנית ויצאנו לדרכנו עם 2 כוסות שתיה חמה בכוסות קלקר כדרך המקומיים... אך לא לפני שכתבנו מכתב תודה למארחינו החביבים כולל מדבקת המסע שלנו....

 

כמה ק"מ צפונה על כביש  מס 2   hilltop truck stop   תחנת הדלק האחרונה בעולם של כבישי האספלט. תחנה גדולה מסודרת עם מסעדה גדולה וסבירה שאין נהג משאית שעולה או יורד ולא עוצר בה להרוות את צימאונו או צימאון רכבו או שניהם יחד, יאללה תדלוק מלא וממשיכים צפונה על הכביש בנסיעה איטית בתקוה לראות דובים או ביזונים או עיזי הרים כמו שהובטח לנו. 




האיגלו היחיד שראינו באלסקה והא משרד של חברת בניה...חחחח


הדרך מלווה בשרידי שרפה ענקית משנה שעברה לאורך ק"מ רבים וברדיוס גדול והחיות כנראה ביישניות או לא התעוררו עדין... לאחר כמאה ק"מ הגענו לצומת הדלטון ליד השילוט הירוק של הכבישים קצת צילומים מדבקה... כן אני יודע שזה לא ירוק אבל זה הנוהג במקומות כאלו ולמה שדוקא אנו נהיה יוצאי דופן?


 




המשכנו מעט פנימה ועל רחבת הכניסה לדרך שלט העץ המפורסם. גם שם עצרנו "למען ההיסטוריה" . כאן שוב השמיים התכדרו והתחיל לרדת גשם. וממש ליד השלט הסמיטריילר מיכלית מים הראשון מיני רבים מוריד מים על הדרך ממש מציף אותה, ומוטו גריידר ממתין בצד הדרך להתחיל ליישר אותה. הדרך משמשת בעיקר משאיות ענק המעלות ומורידות ציודים מדד-הורס, וגם לתחנות דחיפת הנפט של קו צינור הנפט הממוקמות לאורך הדרך. בקיצור לפנינו משאית מקלסת את הדרך (יענו נכנסת לקוליסים). במהירות איטית אנו נכנסים אחריו קצת מפרפרים אבל ללא גז ובאיטיות אנו בחוץ מתחילים  בעליה קטנה לפתיחה... 





הסמיטרלייר שלפנינו מוריד הילוכים נצמד לימין  ונותן לעקוף ואנו מתחילים בסדרה של  עליות ירידות סיבובים וזויות אבל הכל מתון  וסביר והדרך באמת דרך ק"קל טובה. הדרך משולטת היטב וצינור הנפט מלווה אותה לאורכה פעם קרוב פעם רחוק וכל כמה ק"מ שער כניסה נעול לכיוון הצינור לטיפולים או לחסימת כניסת סקרנים. טנדרים גדולים של עובדי הקו נראים מדי פעם, הם מרושתים עם פרוז'קטורים לכל הכיוונים (כנראה לעונת החורף בה היום קצר ביותר) וכאשר הם עוברים הם מדלקים אורות לשניה לאמירת שלום. נהגי המשאיות כנ"ל משאית מגיעה מולך מורידה טיפה מהירות נצמדת לימין, הנהג יוצר קשר עין מנופנף לשלום וממשיך בדרכו. כהכנה לנסיעה קראתי חומר כתוב על כללי ההתנהגות בדלטון הייויי: כאשר משאית מגיעה מולך יש לרדת ימינה ולעצור עצירה מלאה ולתת לה לעבור. זכות הקידמה למשאיות. כאשר אתה משתרך מאחורי משאית  יש ליצור קשר במכשיר הcb (מכשיר קשר אזרחי ) להודיע  לנהג המשאית על כונה לעקיפה ולאחר אישור ממנו יש לצאת לעקיפה. אבל המציאות כאן היא שונה הנהגים מתחשבים וחולקים את הדרך תוך כבוד הדדי, כמעט כולם, פה  ושם מגיע משאית בדהירה ולא מתקשרת וממשיכה בדרכה כשהיא משאירה אחריה שובל של אבק וריסיסי אבנים. מהמייל מס' 12 החל לרדת שלג קל וסופה קלה הלמה בנו כאלו להכעיס... 

הלו... הלו... הגעתם עד כאן אבל הדרך לא תהיה קלה...




המסלול מתוייר והמשרד לחיות בר ושמירת טבע או איך שקוראים לו, מתחזק מספר מצפים בדרך לתצפית עם הסברים בנוסח הקק"ל. לא ויתרתי וירדתי לכולם למרות הסופה והקור העז שהכה בפני כמחטים דקות.


 


 לאחר כ- 200 ק"מ הגענו לנהר היוקון גשר ברזל ארוך חוצה את הנהר כאשר צינור
הנפט תלוי בתחתיתו. הגשר אינו מרוצף או עם אספלט הוא מכוסה בעדני עץ על מנת לשאת את משקלם של המשאיות הכבדות שחוצות אותו (אספלט או בטון לא יעמדו בחורפים הקשים). מיד לאחר הגשר יש חניון קק”ל עם שירותים הסברים וכ"ו ותחנת דלק, מסעדה, ומוטל קטן בצד שמאל  של הדרך. לא מפואר ואפילו מרופט ומוזנח  עקב החורף שמאחורינו. המקום עדין לא התעורר לחיים לקראת עונת הטיולים...  בחניה עמדו רק 2 טנדרים של קו צינור הנפט.











המשכנו בדרכנו צפונה ושוב סיבובים  עליות ירידות שדה תעופה קטן ומסומן למטוסים קלים ומסוקים ללא שום מבנה מנהלה או שירותים. רק שק רוח כתום לבן קשור לעמוד ברזל וסימון צהוב על המסלול מעידים שמדובר בשדה. הדרך בנויה מחלקים קצרים שמצופים באספלט ואף מסומנים בצהוב, וחלקים אחרים ללא אספלט. המשכנו צפונה, השלג מלווה אותנו, יורד  ללא הפסק אך לא נתפס בקרקע. שוב משאית מציפה את הדרך ומוטו גריידר עובד לישור השטח. אך הם מפנים ואנו ממשיכים לכיוון תצפית "האצבע" עם הסבר ארוך ומייגע על כיצד מים שקופאים מרימים סלעים ורוח ואבק שנושבים נתקעים מתחת לסלע וכך במשך אלפי שנים הסלע גודל וגודל עד שהופך לסלע  ענק  ושמו "תצפית האצבע". 



 




ממשיכים צפונה ולאחר מספר קילומטרים באחד מצידי הדרך שלט - החוג הצפוני... וואללה.... הגענו לקו הרוחב הראשון במפה 66.33 היכן שהמחוג מסמן את הקו הראשון. אלף וקצת ק"מ מהקוטב עצמו בים הארקטי בקו הרוחב  90. ירדנו, צילמנו,  הדבקנו מדבקה אכלנו סנדביץ אחד או שניים. יין לא היה לנו.... מלבד זה שידענו שהגענו להישג כל שהוא, המקום נראה כחניון קק"ל בחבל מודעין" שום דבר מיוחד..... המשכנו בדרכנו....



קרררררר.......



חוג הקוטב הצפוני!!!!!

 

מפת המחשה......

עד כאן להיום אני כבר עייף ועיני נעצמות. בפרק הבא נעשה כבר סיכומים למסע לחוג הקוטב הצפוני ואת המשך מעלילנו "בגבול האחרון"..

1 תגובות
פרק 17 - אלסקה הגבול האחרון
24/05/2016 23:33
אריה וחוה זלי

אלסקה הגבול האחרון - וגם יהודה שטיפט האיש ששםלי גבולות...

"תלמד לספור עד 10" היה אומר לי תמיד....."למה אתה לא רושם בפנקס את המטלות?"..... "מתי תלמד להבחין בן עיקרלטפל?"..... "יש עוד פתרונות לבעיה תחשוב יצירתי!!!"....

"יופילמדת לספור עד 10 עכשיו  תספור עד 20"....

זה היה האיש כלפי חוץ קר שקול חכם  וסמכותי!!! אבל מבפנים, נשמה גדולה ורגישה.
לפני 7 שנים בסוף חודש מאי הלך לעולמו יהודה שטיפט ז"ל בטרם עת בעודו שוקד עלפרויקטים בטחוניים שהפכו ברבות הימים לאורים ותומים של מחלקות הבטחון ברשויות המקומיות. 
אני עדין ביום יום חושב מה היה אומר יהודה במצב כזה או כזה... יהודה שהיה לי כ- אב  ונתן לנו לחבורת "השרוטים" (כך היה קוראלאנשי המחלקה בהומור ובגאוה) לרוץ קדימה ולבנות מחלקה לתפארת שמהוה עד היום מודל לחיקוי...ואנו לא שוכחים, ומידי  שנה בסוף חודש מאי מזכיריםאת האיש ואת פועלו בדרך  הכי מתאימה לאיש."תחרות ירי מעשי" במטווח שהוא כל כך אהב וטיפח. אז הנה יהודה, המסורת נשמרתוגם השנה ביום שישי הקרוב המחלקה תשמר את זכרך... ואני אצפה מרחוק....




אריות יהודה.....




הגענו לפיירבנקס העיר הצפונית ביותר ביבשת אמריקה. למרות החששותולמרות בדיקת הטמפרטורה באתרי מזג אויר, הגענו ביום קייצי במיוחד. עיר קטנה ונעימהשעסוקה כרגע בצחצוח ומירוק לפני שקופצים עליה כל תיירי הקיץ. התמונה הראשונה צולמהבשעה 02.00, עדיין אור בחוץ!!! סיבוב בפארק הראשונים אתר יפה וחינמי עם שיחזורמבנים למעשה שיחזור עיירה שלמה מתקופת הבהלה לזהב. כולל ספינת נהרות רכבת וקרון שלהנשיא הראשון. ביקור במוזיאון באוניברסיטה, בעל האוסף הגדול ביותר של פריטיםאותנטיים. ולסיום "עמוד הצפון". הייכן שסנטה קלאוס מחנה את המזחלת שלו.עכשיו אני גם מבין את צבעי האדום לבן של החג הנוצרי היפה.











פארק דנאלי הינו הפארק הגדול, הנגיש והמתוייר ביותר באלסקה. ושובעדין לא התחילה העונה והדרך עפר הארוכה שנוסעים בה רק אוטובוסים של הפארק הייתה פתוחה.אז מה? לא ניתן גז?









12.5.16 והיום הלכנו את הדנאלי...













וואי....וואי....מה עבר עלינו היום......
לאן אתם רוצים לנסוע? שאלה אותנו פקידת הקבלה."לדנאלי הי ווי" ענינו במקהלה... הבחורה הקצרה והמוצקה גיחכה לעצמהגירדה בראשה והפגיזה במספר שאלות רטוריות שכאילו חשבה עליהן כל הלילה...י ש לכם 2צמיגי ספר? יש לכם מכשיר קשר cb  ? ישלכם מספיק דלק? בדקתם עם הדרך בכלל פתוחה? אתם יודעים מה מזג האויר? לא לא ולא ועודלא אחד עניתי לעצמי. תראו זה מאוד מסוכן שם זה מאות ק"מ של דרך לא סלולה אבלאני נסעתי שם בקיץ והנוף משגע, זה "הגבול האחרון" שם זה "הבוש" האמיתי. תיסעו לצומת של הדרך יש שם תחנת דלק תשאלואותם הם בטח יודעים.


יאללה נכנסנו לרכב 45 דקות ואנו בכניסה לתחנתהדלק, בתחנה חונים שני טנדרים אחד מפלצת מוגבהת שחורה ומאיימת, ולידו טיוטה טנדרקטן לא משופר אבל חדיש.. אני שואל את בעל הטנדר בחור צעיר גדול ומקועקע "תגידאתה יודע מה מצב הדרך?" לא אני לא יודע אבל נראה לי שעדין מוקדם מידי הואעונה. ואז קופץ אדם מבוגר מאוד חגור באקדח טופי ארוך קנה. אני בדקתי מול משרדהכבישים (על תיתפסו אותי במילה לא קלטתי בדיוק) הדרך תקינה אפשר לעבור ואין בעיה, וחוץמזה אני הולך לעבור אותה ואתה יכול לנסוע אחרי... בינתיים אני מתדלק עוד קצת ובודקאויר בצמיגים בודק את הגלגל ספר שהוא מלא, וגם שכל הכלים בסדר. מרים את הראש והזקןנעלם. יאללה בסדר אנו יוצאים לדרך ואחרי 200 מטר היכן שהכביש נגמר חונה הזקן ומסמןלי סע סע אני מאחוריך... ואני נוסע, נוסע, נוסע ונוסע , והדרך נכון לא סלולה אבלהיא כלום לבוגרי כביש "נס עמים בית העמק" אפשר לעשות אותה עם כל רכב...נכון צריך קצת תשומת לב בנהיגה אבל המראות משגעים עוד לא נסעתי בחיים בכזה נוף שלטונדרה נמוכה שנושקת להרים המושלגים. לאחר 90 ק"מ במהירות 60 קמ"ש הרמתימאחורי עננת אבק עד שלא ראיתי את האורות של הזקן שמאחורי ......







סיבוב רודף סיבוב, והנופים מתחלפים מאזוריםמושלגים ולבנים לטונדרה נמוכה, שנחלים קפואים חורצים את אדמתה בשלל צבעים מרשים.השמיים בהירים והשמש יצאה במלוא תפארתה. ואצלנו נתקע נגן ה-usb על14 שירים הכי גרועים מתוך 1500 שלו... ענן האבק שאנו מרימים מהנסיעה בדרך העפר(הסבירה ביותר) עלה לשמיים ואני כבר לא רואה מי נמצא מאחורי... מדי פעם חוצים גשריעץ רחבים מעל נחלים קוצפים או חצי קפואים שסימני מזחלות השלג ואופנועי השלג מסמניםשיש כאן בני אדם שחיים. הבטן מתחילה לקרקר את קרקור הצהריים....





אני מחפש מקום לעצור לארוחת צהריים ופתאום במיילה- 68 מצד שמאל על גבעה רמה מבנה עץ גדול ומרשים ושלט כניסה "לודג' נחלהאלפין" מסביב למבנה המרכזי מספר מבני עזר וכלביה עם עשרות מלונות ומבנה ראשימעץ. אני מעט מסמן באיתות שמאלי שאני נכנס  ללודג' וממתין דקה לזקן עםהטנדר טויוטה שליווה אותי עד כן לפרידה ותודה. הזקן מגיע מעט אחרי מנופנף בידולשלום וממשיך בדרכו,  אני קולט שהוא לא חמוש רק באקדח הוא חמוש גם בכלברועים ענק כל שהוא שיושב בכיסא שלידו בתנוחת ישיבה... נכנסנו לדרך עפר מחורצתבגלגלי טרקטרונים, מתחילים לעלות "לאחוזה".

 



בחצר, הכלביה, שני נערים/גברים עובדים בחולצותקצרות מנידים בראשם לאמירת שלום כאילו מורגלים באורחים שכמותנו. בהמשך הדרך אישהמבוגרת (לא זקנה, משהוא בגילנו...) חמושה בסכין ציידים בינונית בנרתיק עור ובבגדיהסוואה (מכנסים וחולצה) צובעת בשמן פשתן ספסלי ק.ק.ל אלסקה לקראת העונה שבפתח.נעצרנו לידה ושאלנו "יש כאן ארוחת צהריים? "האישה ענתה בחביבות בוודאי אבל גשו ושאלו את "המנהל" ומסמנת בידה עלהמפלס העליון. אני מתחיל לעלות בשביל טרקטורונים ומפרפר בעליה... שילוב להנעתהגלגלים אופ אפ אנו למעלה. חונה במגרש החניה עם הפנים לנוף ואנו מתפלאים משרשרתההרים הלבנה שממולנו. יוצאים מהרכב ומרגישים שהשמש היא "שקרנית" בחוץבהיר ושימשי אבל קרררר ...





 ניגשים לדלת הכניסההפונה אל הנוף,  ליד הדלת מרצד שלט נאון בוהק כמו בזולים שבבתי המרזח בערי הנמל "open"... הדלת נפתחתבשקשוק פעמונים הקשורים על מפתנה. אנו נתקלים בראשי פוחלצים מכל הסוגים מהדובוהביזון והסוס/גמל הענקיים ועד לשועל ודגי הסולמון, גם כל הקריבו, איילים, זאביםוכמובן פרוות בדיוק של החיות הנ"ל מונחות ליופי על ריהוט או תלויות על הקיר.בסלון יושבת גברת צעירה (לפחות יותר צעירה ממני בסביבות ה-40)  עם גרבי צמרצבעוניות וכפכפי בירקנשטוק צבעוניות, ציפורני ידיה הקצוצות משוחות באדום. נראהשהיא בעלת הבית. כנסו, כנסו היא מקבלת את פנינו בברכה, בואו שבו בשולחן המטבח אניכבר קוראת לטבחית. התכבדו במזנון יש מים קרים וגם חמים ואף פשטידות מהיום שהכינהכריסטי הטבחית... התפריט כתוב בגיר על לוח בכניסה למטבח,  בסיסי ביותר... אבללך תתפנק באחד המקומות השוממים בעולם....






כריסטי מגיעה, אנו מזמינים, חוה נשארת לפטפט עםג'ניפר שהיא באמת הבעלים ואני יוצא לסיבוב צילומים במבני המקום. יורד לכלביה ושואלאת החברים שעובדים שם היכן הכלבים, המקום נראה שומם וריק... מקבל מבול של פרטים עלהספורט הטוב מכולם (על פי דעתם) מרוצי מזחלות השלג המתקיימים באזור הזה מזה שניםרבות וגולת הכותרת הם שני מרוצים ארוכים במיוחד מעל 1600 ק"מ (היוקון +)שהמנצח בהם בשנים האחרונות הוא בעל הכלבים שאינם במכלאה. גיבור לאומי בארצותהצפוניות כולל קנדה גרמניה ונורבגיה ששולחות מתחרים למרוצים. הבחור ששמו larns ניצחלפני שנים גם את מחלת הסרטן וכך הפך לשם נירדף לכבוד נחישות והצלחה. לרנס מפעיל אתהנבחרת (כך המקומיים קוראים ללהקת הכלבים)  שלו בחורף בלודג'  למסעותצייד קצרים וארוכים, ובקיץ באתר נופש גדול שם הכלבים גוררים עגלה על גלגלים לנוחותהנופשים. על אחד מקירות הלודג החיצוניים תלויים עשרות מלכודות לחיות הבר. וכמותאדירה של עץ  יבש לעונה הבאה. גנרטור ומערכת סולארית מספקים את החשמל, צלחותלוין ענקיות המצביעות לשמיים את התקשורת, כן...כן.... באמצע השום מקום במרכז"הגבול האחרון" (באנגלית זה נשמע חזק ביטוי המדמה את החיים הקשוחיםהפשוטים והרומנטיים בטבע כמו פעם) יש ווי פיי וניתן  לתקשר חופשי.







נכנסתי חזרה למבנה המרכזי וכריסטי הטבחית הניחהבפני צלחת חד פעמית,  לחמניה קטנה עלובה ומקומטת עם המבורגר קרוב לשרוף,שעועית אדומה וחריפה - יענו צ'ילי  - שפוכה מעליו... חוה שהזמינה מרקקיבלה את אותה שעועית אבל בקערה (חד פעמית כמובן).... 

פעם נוספת נפלתי עם הצ'יפס  (אצלהאמריקאים שאומרים לך צ'יפס הם מתכונים לתפוצ'יפס, וצ'יפס אצלם זה פרנצ'פרייד)בקיצור אתם מבינים מה קיבלתי... מאכזב... אבל האויר או האוירה, משהוא מיוחד... גםהטבחית כריסטי וגם ג'ניפר מזגו לעצמם כוס ד"ר פפר וצלוחית תפוצ'יפס עם ממרחאדום ומתוק וישבו לשוחח אתנו על ענייני דיומא. צ'יק צ'אק חטפנו סידרת שאלות עלישראל והמצב, נדהמים מהידע על ישראל על אוזלת ידו של אובמה ועל הפקרת המדינההידידה היחידה במזרח התיכון.... על החיים במקום המבודד הזה שמשמש כנקודת יציאהלחוויות של טיולים חורף, קיץ, צייד, דייג, טרקטרונים, אופנועי שלג  וכמובןגולת הכותרת מזחלות הכלבים. פעם בשבועיים שלושה הם יוצאים לפיירבנקס להצטיידות, אושחברים שעוברים באחת מנקודות ההתחלה או סיום הכביש משאירים להם חבילות בתחנותהדלק. מאחר והם ממוקמים באמצע הדנאלי היי- ויי, יש להם 68 מייל לכל צד. בינינומרחק סביר לקניות (בערך פי שתיים ממה שיש לנו בישוב ללא צרכניה בארץ הקודש...) לאיצא לנו לפגוש את בעלה שלא היה במקום אבל הבנתי שהוא צייד ודייג רציני שמצליח למלאאת המזווה לאורך כל השנה והגב' הזדרזה להודיע לנו שהם לא מוכרים או סוחרים בבשרצייד למסעדה או בכלל (כנראה זה אסור) המקום מעוצב בטוב טעם צפוני...

 




אולם גדול עם דלתות לחדרי האורחים, במרכזו אח ברזלענקית ולאורך הקירות ספות וכורסאות עור אמיתי במסגרות עץ גסות,  משחקישולחן , מסך טלויזיה גדול, והמון פריטים שתלויים על הקירות. המשרד ודלפק הקבלהפתוח במרכז האולם עם שני מחשבים מרצדים. חמל הפיקוד של המקום ולפי דבריה של ג'ניפר"היום הכל זה עבודת אינטרנט-כך מגיעים הלקוחות" בקומה השניה והשלישיתעוד חדרים וגם אגף פרטי של בעלי הבית.





 נפרדנו בחמימות,לקחנו דף פרסום של המקום ואת כתובת האינטרנט.  מי יודע אולי עוד נשובלמקום בעונת החורף... לפני שיצאנו ג'ניפר ביקשה שניגש לראות את הנחל הזורם בקצההחצר שעל שמו קראו ללודג "אלפין". פינת קפה ומנגל מעץ גס, שולחנות עציםמוכנים לשרפה ואווירת בראשית אמיתית. כשיצאנו מהמקום ראיתי פרוות זאב לבן כולל ראשתלויה מאחד העצים לייבוש לפני עיבוד. מראה קשה.... אבל כנראה מחוייב המציאותבסביבה זו. אולי הפריע בצורה כזו או אחרת או שנתפס במלכודת, חבל...









חזרה אנו על דרך העפר הפתלתלה בדרכנו מזרחה הפעםאנו לבד ללא ליווי, אבל אני כבר קלטתי את הסיפור של המקום. נסיעה רגועה, לא לנעולגלגלים בשום מצב, בלימה על המנוע, מגיע מולך רכב תוריד גז תצמד לימין, עננת האבקשאתה מרים מאחוריך תרד, גם הנהג ממול יוריד גז ואתם לא תפגעו אחד בשני מחלקיקיאבנים שהרכבים מרימים... כל רכב עובר את הדרך ללא כל בעיה.... מתחילים לעלות לאטלאט לפסגת הר מקלארן. הנוף הופך ללבן יותר ויותר.  האגמים קפואים ומשתקףבהם צבע כחול ירוק חום ואפור בגוונים רבים, ואפילו המים הזורמים באיטיות מתחתלקרח. אבל הדרך נקיה ויבשה ללא בעיות כלל.





שוב גשרי עץ מעל נחלים החוצים את הדרך, שוב, אבלהפעם מצד ימין מבנים... חוות גידול ואימון כלבי מזחלות בשם "חוות הכלבהמשוגע" החווה נראית עזובה, מספר טנדרים חונים ליד המבנים עם נגררי ענק שמאחדמהם הורידו מטוס קל, הנגרר עמוס חומרי בנין.  אנו רואים אנשים אבל השערסגור והם לא מפגינים חביבות יתרה, ירדתי כמה תמונות וממשיכים בנסיעה, מאחר ואין אףאחד מצדדי הדרך, אין איזה עיר או מפעל גדול, להפך יש את שמורת הדנאלי שהיא גדולהיותר מכל מדינת ישראל,  משאיות הענק לא נוסעות שם ולכן חיות הבר מתקרבותלדרך ואנו חווינו בכמה מפגשים נחמדים עם בונים, איילים ומוסים. דובים לא ראינו!!!הגענו לפסגת הר מקלארן שמימנו יש תצפית על הר מקקנאלי ההר הגובה ביותר בצפוןאמריקה 6,189 מטר, מושלג כל השנה נמדדו בו טמפרטורות של 79 מעלות מינוס עקב מיקומוהצפוני... הדבקנו מדבקה שלנו והמשכנו בדרכנו.







לקראת סופה של הדרך התחלנו לראות בתים ולודג'ים,או סגורים בגלל העונה, או נטושים בגלל המצב הכלכלי. בכל מקרה לא ראינו או זהינובני אדם על הדרך או בצידי הדרך. ככל שהתקדמנו לכביש "האליקן" (הכבישהמזרחי שחוצה את אלסקה מצפון לדרום, ומגביל פחות או יותר לקו הנפט היורד מפרודוביי לאנקוריג) מרגישים את הצליויזציה. זה מתחיל בקליטה בסלולארי ועובר לרשת החשמלאליה מחוברים תחנות הניטור והשאיבה של קו הנפט. בסוף הדרך, על פי הספרים, המדריכיםוהמפות קיימת עיירה בשם  paxson שבהיש מלון מרכול ותחנת דלק. הגענו לשם אבל לא מלון לא מרכול ולא נעלים, והחשוב ביותרלא תחנת דלק, כנראה שהמצב קשה יותר משחשבנו המקום עזוב ומוזנח  וחלקי פח(הבניינים של פעם בנויים מפח גלי על שלדת העץ) נוקשים ברוח. מחזה סוריאלסטי שחבלעל הזמן... מזל שתדלקתי בכניסה לדרך... יאללה נדחוף עוד 100 ק"מ ונסגור אתהיום  בצומת הדלתה המפורסמת צומת חשובה שעיירה באותו שם לצידה על המייל1422 של האלקן  או האלסקה היי-ויי חוצה אלסקה.





המלון העזוב.....



השעה הייתה משהוא בסביבות 20:00 אור יוםמלא!!!  עכשיו מתחילה תקופה שהשמש לא שוקעת ואתה פשוט חי על השעון בלתיאפשרי לקבוע מה השעה לפי כמות האור... בדרך עצרנו ליד "אגם הפיסגה" שהיהקפוא בחלקו ועליו סימני מזחלות ואופנועי שלג, ממנו אפשר גם להשקיף על ה"מקקנלי"בהחלט מראה יפה. 

 



לקח לנו שעה וקצת להגיע לצומת דלתה, גשם התחיללרדת והנהיגה החסכונית שלי גמעו את המרחק באיטיות כשברקע מתנגנת מוסיקה בפעם ה-200 עקב התקלה בנגן... נכנסנו למלון הראשון שראינו. חוה נכנסה, בדקה חדר, חוזרתואומרת לי "חתוליה" לא מתאים!!! וגם רוצים 150$ על מה?  בדרךראיתי פאב מסעדה מלון מצדו השני של הכביש. מגרש החניה עמוס ברכבים וגם כמהאופנועים. חזרנו לשם. ניגשתי ובדקתי וואלה חדר סביר, גם מסעדה וגם 70$ מה צריךיותר... בעלת המקום גברת מבוגרת ותמירה (בגילנו חחח) כובע מצחיה על ראשה וזנב סוסארוך וזהוב גולש מתוכו, אומרת לנו: "אנו צובעים הערב את המסעדה"(להזכירכם השעה כבר 22.00 בלילה) תחנו את הרכב  מאחורי הבניין שלא יקבלרסס צבע. עלינו למעלה סגרנו את החלונות ונפלנו שדודים למיטות אך איזה יום יפה זההיה. אלסקה הפראית יפה ולא נשכה לי את היד שרק ימשיך כך...






בפעם הבאה: ה-Dalton Hwy דרך ששמה מעביר בי חלחלה מהמסוכנותביותר שבנמצא.... הדרך הצפונית ביותר בעולם שניתן לאזרח  רגיל לנסועבה... חציית נהר היקון שמעבר אליו שממה הארקטית וחיי טבע (אני מקוה)הבלתי מופרעיםמה שהחברה פה אומרים "הגבול האחרון" וגם אולי סוף כל סוף ניגע"בחוג הקוטב הצפוני". 



4 תגובות
פרק 16-בריטיש קולומביה היפיפיה-כמה את יפה...
09/05/2016 00:02
אריה וחוה זלי


טוב אז הכותרת זו לא המצאה שלי, זה השילוט על כל מספרי הרכב בחבל ארץ היפיפה הזו שבקנדה.


הגענו לונקובר ב- 15.4.16 יום שישי. העיר שנאמר עליה (בהשאלה מאמרה המפורסמת על לונדון) "אם נמאס לך מואנקובר נמאס לך מהחיים עצמם" העיר שמככבת תדיר בראש הערים בעלות האיכות חיים בעולם...  סיבוב רכוב בעיר יותר נכון ברובע  ריצמונד וכל השילוטים ברחובות בכתב הציורים הסיני או מזרחי אחר... הכל בצבעי זהב ואדום ארגמן כמיטב המסורת. סיבוב בסופר המקומי ואנו רואים שגם רוב האוכלוסיה היא מהמזרח לא שזה מפריע לי. אבל ציפיתי לקנדים טמירים וחייכנים... כולם הבטיחו לי שהקנדים הם נחמדים לאללה ומסבירי פנים אף יותר מאמריקאים. ואני בסופרמרקט  פוגש בקופאית עכברושית מדובללת שיער שהאנגלית שלה יותר אילגת משלי. ואני  גם לא שומע טוב מי יודע מה.... אתם מתארים לעצמכם את השיחה...

טוב כנראה שאנגלית לא צריך באזור זה עדיף מבחינתם לדעת סינית או ויטנאמית או..... 


ממשיכים  בדרך. בכבישים העמוסים אך רגועים יש איזו מין אוירה של נינוחות באויר ללא לחץ או פקקי תנועה, למלון שהוזמן מראש. ושוב בחורה מזרחית, אבל הפעם נחמדה ומסבירת פנים ובעלת מבטא אוקספורדי משהוא. חדרים נחמדים במלון של צוותי אויר שמגיעים לעיר לא רחוק משדה התעופה. אנו שלא מורגלים במלונות, התרגלנו בחודשים האחרונים לישון בקמפר או במוטלים על אם הדרך, מבינים שעלינו לשנות  הרגלים, ועכשיו שאנו בטיול משותף עם רון וליאור והנכדים הצעירים יש צורך בתנאים "משופרים"  יאללה בסדר אנו זורמים. הבטן מתחילה לקרקר ואנו יוצאים למסעדה מזרחית פה הכוונה למזרח הרחוק ולא הקרוב. נכנסים למסעדה העמוסה ביותר שאנו פוגשים עומדים קצת בתור והנה אנו בתוך אולם גדול ומזמין כאשר אנו מושבים ברוב פאר והדר על כיסאות מכוסי סטאן לבן בסיגנון אולמות האירועים שמפרץ חיפה. המלצריות שמורגלות כנראה באורחים כמונו מוציאות ישר את תפריט הצילומים ואנו מזמינים ארוחה מלאה בלי להבין דבר ומבלי שהמלצריות יבינו אותנו. היה בהחלט סביר ואף למעלה מזה. ויאללה, נסיעה קצרה, הופה חרופה במלון המפונקים.



למחרת בבוקר קמתי מוקדם ירדתי לחדר האוכל קפה הפוך ויצאתי  לסיבוב "כושר" יחד עם ליאור ובמקרה עלינו על פארק משגע עם מסלול רקורטן משובח,  ברכות מים, בעלי כנף וגן יפני משגע. ואתם יכולים לתאר לעצמכם מי האנשים שעושים שם כושר, טאי צי וריקוד ספורט כלשהו עם מנגינה, מדיטציה וכו... חזרנו למלון ארוחת בוקר חמדמדה (אבל בלי ירקות)... ויצאנו לתפוס את המעבורת לאי ויקטוריה במרחק של כ-90 ק"מ מהיבשת. נסיעה קצרה והנה אנו ברחבת הכניסה לרציף המעבורת. מערכת משומנת היטב, 46 תורי כניסה למעבורת כאשר הם מבצעים כך את הסלקציה (מילה חזקה מעוררת מחשבות על יום השואה) לאן אתה נוסע, איזה סוג רכב, מי שהזמין ושילם מראש וכו... כולם עומדים בתורים, יורדים מהרכבים ומסתובבים בטרמינל גדול עם חנויות מזנונים ופינות ישיבה כולל מגרשי משחקים בחוץ לילדים. ומידי פעם כרוז כורז ברמקולים רבי עוצמה מי שנוסע לכאן... או לכאן נא להכנס לרכבו, אנו מכניסים רכבים למעבורת. בקיצור בהגיע תורנו נכנסו למעבורת הענק לחניה בסיפון הרביעי. נעמדנו בשורה ועלינו למעלה לאולם הנוסעים. עוד לא התארגנו ונשמעה צפירה. 






יצאנו לדרכנו בזריזות כאשר המעבורת צוברת מהירות ומפליגה בזריזות בן האיים. באחד הספרים שקראתי כתוב שבאזור זה של בריטיש קולומוביה יש 6500 איים. מהאי הגדול ויקטוריה השווה בגודלו לישראל ועד לרסיסי איים בגודל עשרות מטרים הנמצאים בבעלות פרטית ואף אנשים גרים בהם. בתי עץ עם רעפי עץ וטחב על הגגות, מזחי עץ צפים צמודים לבתים ועליהם סירות שנדחפות למים לפני שימוש , וכמובן ,מטוסים ימיים על מגלשיים לפני המזחים למהדרין ובעלי היכולת והכישורים. הדרכים הימיות עמוסות באניות, ספינות וסירות הרצות בין האיים לכל הכיוונים כנמלים בקן פעיל במיוחד. המעבורת שלנו שנראתה לי ככלי הכבד ביותר ששט בן האיים, נצמדה במקומות מסויימים ממש לאיים בדרך מערבה. במעבורת עצמה יושבים כולם באולמות נוסעים על כיסאות מטוס עם פינות מחשבים והרבה שקעים לטעינת מכשירים. ערב רב של לאומים וגזעים. כאן הייתה הפעם הראשונה שניתקלתי "באומות הראשונות" = האינדיאנים המקומיים עם שיער ארוך ושחור גם המבוגרים... (נראה לי שזה לא גנים זה צבע שיער) שישבו מבודלים מהשאר אך יחד באחת הפינות.  כמובן המון פנים אסיאתיות ובליל שפות כאשר הצרפתית נשמעת יותר על אף שתושבי בריטיש קולומביה מדברים אנגלית. לאחר כשעה וחצי נשמעה הודעת ירידה לרכבים וכולם ירדו לרכבים וישבו בתוכם. המעבורת נצמדה למזח ומספר דקות כולם יצאו החוצה בשיירה ארוכה ומהירה. בהחלט מערכת משומנת הייטב.












עלינו על הכביש ממפרץ שוורץ מדרום לעיר ויקטוריה ונסענו צפונה לעיר ויקטוריה היפה שכל האתרים המעניינים שבה נמצאים מסביב לנמל הפנימי, לשון ים הנכנסת לתוך היבשה ובדרכה פוגשת נחל. בקיצור משגע נעים ויפה. מה גם שמזג האויר האיר לנו פנים, מזל של תיירים (רק מאוחר יותר נבין מהיכן מגיע כל הירוק הזה, גשם... גשם... גשם...)

חנינו באזור הנמל וישר קלטנו שהנמל הוא גם שדה תעופה למטוסים ימיים. המקומיים עוברים בין האיים בזריזות עם מטוסי הבוכנה שנוחתים על מגלשיים בכל רצועת מים. מחזה מדהים. מטוס אחר מטוס עולים ברעם מנועים לשמיים וברעש מחריש אוזנים שכנראה אינו מפריע לאיש. נמל ימי עמוס בספינות וסירות מכל הסוגים ומכל המינים שעוסקות בטיולים לצפייה  בלויתנים.  ושוב אנו בתחילת העונה ומספר הצפיות מועט אך זה לא מונע מעשרות תיירים לצאת למרחבי הים בניסיון לראות  ספלש של זנב... (הצי שבמקום יכול לקחת אלפי תיירים). במרכז הנמל הפנימי יש מרכז מבקרים עם מפות והסברים על העיר. בנוסף למספר אומני רחוב שנתנו הופעה במקום. 

העיר עמוסה בכרכרות סוסים ובריקשות  אופניים  שעורכים סיורים בעיר. מצאנו מסעדה נחמדה ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת אל מול הנמל. משם המשכנו למלון נחמד שליאור הזמינה מראש. אחר הצהריים הבנות יצאו ל"שופינג" ואני הסתובבתי בחנויות ספורט הימי שפזורות לאורך החוף. קייקים מכל הסוגים והמינים כאשר סירות הקנו שולטות בשלל צבעים ועיצובים, גלשני גלים וגלשני רוח, סירות מנוע וסירות גדולות יותר עם קבינה בעצוב יחודי למקום שעשויות מאלומיניום מסיבי ללא צבע (עם תפרי ריתוך ישרים ויפים תאווה  לעינים). עם חשכה  חזרנו למלון ויאללה למיטות.





יום ראשון ה-17/4 יום השבתון אצל הנוצרים, קמנו בבוקר ברגוע, ועל פי המלצת הלונלי פלנט יצאנו לסיבוב בפארקים המקומיים, על מנת לאפשר לבארי להוציא אנרגיה ולהיות בחברת ילדים. התחלנו את היום בפארק טאנדר ברד, בו נמצא הטוטם הגבוה ביותר בעולם על פי השילוט המקומי. עמוד מרשים ויפה. הפארק עמוס במקומיים, צמחייה עשירה ויפה, דומה שכל העיר עסוקה בטיפוח הגנים המקומיים וגם הפרטיים. בפארק חוות ליטוף חיות מבויתות גדולה ומרשימה, לא פינה אלה  מקום גדול מסודר , עם בעלי חיים רבים. ביציאה מהפארק השביל הוביל אותנו לטיילת ארוכה ויפה על החוף. במקום מסומן מייל 0 וממנו מתחילה הדרך  "טרנס קנדה" בת 8,000 ק"מ שחוצה את קנדה ממזרח למערב.  אהה אהה  שכחתי לציין שאנו נמצאים בעיצומה של פריחת הדובדבן המרהיבה. כל העיר נטועה עצי דובדבן שפורחים בפריחה לילכית לבנבנה. חווה חובבת דובדבנים מצטערת שלא הגענו חודשיים קדימה, היא לבטח היתה מבסוטה יותר מהביקור בעיר.

פריחת הדודבן



הטוטם הגדול בעולם....



חווה ואני יצאנו לצעידה ארוכה לפארק הסמוך כדי להזיז את הגוף טיפונת בזמן שבארי השתעשע במגרש משחקים אקסטרימי משהו שהיה במקום. אנו הרווחנו ביושר את כמות הקלוריות שנהיננו ממנה במסעדה איטלקית מומלצת במקום. שוב  בירה מקומית איכותית של מבשלת ונקובר ושלל בצקים מתובלים בגבינות עשירות מכל הסוגים.

המשכנו לאורך קו החוף בנסיעה רגועה לאורך שכונות מטופחות  הבנויות בתים גדולי מידות הצופים לים. קו חוף זה גם יפה וגם שקט. מזג האוויר בו מתון עקב שרשרת ההרים מדרום, גבול קנדה  וושינגטון החוסמת את הרוחות ומזג האוויר הקר.

לקינוח, סיימנו בנמל הדייגים שבמספר רציפים ממנו עוגנים בתי עץ צבעוניים יפיפיים. ניכר כי האוכלוסיה שגרה בהם היא  בוהמית משהו. במקום מסעדות, גלידריות, כולם בתוך בתי עץ צפים  המעוגנים לרציף, כאשר המסעדות מתמחות בארוחות פיש אנד צ'יפס משלל  הדגה הענפה  שבמקום. מסעדות הדגים פתחו לעצמם ענף נוסף והן מוכרות דגים קטנים וחלקי דגים לא ראויים למאכל  לעוברים והשבים אשר מאכילים את אריות וכלבי הים החיים לצד המזח, כאשר מידי פעם  שחפים מצליחים לחטוף לילדים את הדגים מצלחות ההגשה. ניכר בכלבי הים כי הם מורגלים למצב והם משעשעים את הקהל בסלטות, פיתולים והקשות סנפירים וזנבות על מנת למשוך את תשומת לב המאכילים. כמובן שגם אנחנו לא פספסנו את החוויה ובארי קיבל 2 צלחות  האכלה . אותם חילק ביד נדיבה לגורי אריות הים.




לעת ערב חזרנו למלון כאשר אנו מתענגים על האווירה הקייצית החמימה שעפפה אותנו כל היום. ויקטוריה יפה באמת ובתמים ולא במיקרה חיים בא למעלה ממחצית תושבי האי ונקובר. 

למחרת בבוקר החלטנו ללכת לגני בוצ'ארד, מחצבת ענק ששוקמה במאה שעברה ע"י אישתו של בעל המקום שנפטר ועל פי הכתוב נחשבים למן הטובים בעולם. אני לא חובב צמחים ידוע החלטתי להצטרף על מנת לחזות בפלא. לא פלא ולא בטיח. גנים יפים כן, גני הבאהאים יותר מרשימים ומחיר הכניסה אינו מצדיק את המקום.




מאחר ועל פי התחזית, היו צפויים לנו ימים גשומים, החלטנו לא לבקר בצד המערבי אף על פי שאחד המסלולים הטובים באי נמצא שם. עלינו צפונה  בכביש המזרחי לאורך מפרצים ופיורדים עמוסי עצים עד קו המים. התנועה בכבישים דלילה למדי וכיף לנהוג באזור זה. מהירות הנסיעה היא בין 90 ל 100 קמ"ש הנאכפים ע"י שוטר תנועה עם מצלמות  על דורגל בצידי הדרכים.

מהירות הנסיעה יורדת ל- 40 ואף 30 קמ"ש כאשר הדרך הראשית עוברת בתוך אחת מהעיירות שבדרך.

ירדנו לאחד המפרצים שלחופו עיירת אינדיאנים הבנויה על בתי כלונסאות הנושקים למים. במקום נמל דייגים ושייט ספורטיבי וגם חנויות  ומסעדות לתיירים, מוזיאון ימי קטן המנציח את כלי השייט הקטנים שהיו נהוגים במקום מימי הקאנו האינדיאני ועד לסירות העץ עם מנועים קלים של שנות השישים והשבעים מהמאה שעברה. המוזיאון בנוי על רציף עץ הנמשך לאורך עשרות מטרים לתוך "הפיורד" ובסופו עוגנות 2 מפרשיות עץ ששוחזרו על ידי תושבי המקום. אני אהבתי - מצא חן בעיני הפשטות והאותנטיות של המקום. במקום מייצרים את הגלידה הכי  טעימה בעיר על פי הפרסומים.

המשכנו בדרכנו צפונה, ולקראת ערב חנינו בעיירה נאנאימו במוטל "שבור" בעל השם היומרני דיפלומט, שכנראה מאכלס דייגים וכורתי עצים קשוחים העוברים במקום. רובם ישבו מחוץ לחדרים, שוטים בירה ומעשנים את עצמם לדעת. הגדילה מכולם שכנתנו הקשישה, אשה מבוגרת מאוד שמתקיימת בעזרת גראס רפואי, ולא הפסיקה לנשוף סיגריות. המוטל הוזמן מראש  על סמך תמונות אינטרנט שלא שיקפו את המציאות.(אין אמת בפרסום). העברנו את הערב מתקרקרים מצחוק על המקום שנקלענו אליו ובזכותו הגענו להבנה פעם נוספת שלנו מתאים לחיות בטבע ובעיקר מחוץ לעיר. 







למחרת בבוקר יצאתי לשעת הכושר שלי, כאשר אני תר את קו החוף של העיר שהיא השנייה בגודלה באי. פרנסי העיר השקיעו במקום הרבה. (הם צריכים שהתיירים יעצרו במקום בדרכם צפונה) טיילת ארוכה ומטופחת בצמחייה  ומדשאות ועצי דובדבן, הנמשכת לאורך כל קו החוף וחוצה בדרכה את הנמל המקומי ששוב הוא מחולק ל-3, נמל ספורט ונוסעים, נמל דייג ונמל למטוסי מים על מגלשיים שבשעת בוקר מוקדמת היה העמוס מכל הנמלים. כנראה  זו הדרך הקלה והמהירה ביותר לנוע בין האיים.

בחוף ניבנו ברכות שתופסות את מי האוקינוס ומשמשות  למשחקי כדור מים. אהבתי. כשחזרתי , התארגנו ליציאה מהירה מהמקום לא לפני שקיבלנו עוד מספר ענני עשן משכנתנו "הקטרית". הבוקר, עקב מזג האויר הגשום הצפוי, בנוסף ללינת  הלילה הקודם החלטנו, שאנו מחפשים מקום בטבע לנוח וגם להתחבא מהגשם. בכל זאת זה לא פשוט לטייל עם ילד בן שנתיים ותינוקת בת 4 חודשים. החלטנו "להוריד הילוך" ולהתמקם למספר ימים במקום טבעי מרוחק מהצליויזציה משהו, שנוכל להרגיש בו את הטבע המתפרץ כאן מכל מקום. יצאנו צפונה כאשר אנו מחפשים גם בתכנת הניווט וגם חומר הכתוב, מחנה או חווה, או מקום  כפרי שנוכל לטעום ממה שיש לטבע להציע. כיאה לאי שבחלקו הצפוני ל nanaimo  גרים רק 4% מתושבי המקום זה. לא היה מסובך מידי. מצאנו את מחנה ההישרדות והימיה בשם strathcona park lodge על שפת אגם קמפבל העילי שמימיו מוזנים מנהר הקמפבל הזורם לים ליד העיירה קמפבל על החוף המזרחי. המקום מרוחק 45 דקות נסיעה מכל ישוב ללא כיסוי סלולארי או כבלי טלויזיה. שכרנו בקתת עץ בעלת שלוש קומות המאובזרת טיפ טופ עם כל השרותים הנדרשים, עם אח בוערת ומחסן עצים וגם גרזן עצום מימדים לביקוע הגזעים. הבקתה ממוקמת על שפת האגם ומעל מפרצון ציורי וימיה הכוללת קייקים מכל הסוגים סירות מנוע ואף יאכטה קטנה. מעל האגם נישאים הרים גבוהים שקודקודם עדיין מושלג ונחילי מים זורמים למטה לכיון האגם. אני לא רוצה לבדוק את טמפרטורת המים. שבודאי נמצאת קרוב מאוד לאפס. המקום משמש כמחנה אתגרי לקבוצות נוער שמגיעות למקום ל"סדרות" קצרות או ארוכות ובנוסף יש במקום מספר בקתות להשכרה שצריך להזמינן חצי שנה מראש החל מחודש מאי. איזה מזל וכיף לנו שנחתנו במקום הזה. בנוסף המקום מפעיל מסעדה לעובדים והחניכים, אוכל אורגני ופרי גלוטן - חווה וליאור מבסוטיות אבל אני ורון לא נצא משם שבעים.

חוה ואני הנענו ונסענו לעיירת המחוז קמפבל לסיבוב קניות שימלא את המזווה וגם את המקרר. קטן עלינו כתושבי אבטליון חסרת הצרכניה או מרכז מסחרי, שאנו לכל מקום צריכים לקפוץ לרכב ולהניע. חזרנו לאחר שעתיים עמוסים בכל טוב רון הכין לכולם ספגטי בולונז איכותי שנשתף פנימה בעזרת בקבוק גדול של קברנה סוביניון צעיר מיצור מקומי.  אך... אך... איזה תענוג מול האח הבוערת שלהבותיה מרצדות באיטיות ומאירות באור חלש את מרפסת הבקתה הפונה למים השקטים כמראה, עליה משתקפים ההרים המושלגים קלות. מאחר ואין תקשורת לעולם החיצוני ישבנו בסלון  אחד מול השני וניהלנו שיחה כמו פעם על דה ועל אה, שינוי מרענן משהו.



 





למחרת קמנו לתור את הסביבה לקחנו מפת התמצאות של המקום ויצאנו לטיול ביער צפוף שנפתחה בו דרך לצורכי ניווט אתגרי לנוער במקום, שבסופה מגיעים לביצה ענקית עם שביל עץ ארוך המסתיים במרפסת ישיבה. בדרכנו נתקלנו בנחש שברח לפני שהבנו מה קורה, ובעקבות רבות של בעלי חיים שמגיעים לשפת האגם דרך הביצה. מקום ראשוני ואמיתי - אהבתי. 

אחר צהריים לקחנו סירת מנוע ויצאנו לתור את האגם הגדול הכולל מספר איים בתוכו. הסירה מאלומיניום ומפעיל הימיה הזהיר אותנו מבולי עץ הצפים במים (אחד הדרכים לשנע עצים כרותים זה לשלח אותם במורד הזרם לנקודות אסיפת עצים בתחנה כלשהיא בדרך) כנראה שיש לטבע אילו כוחות העוברים אצלנו בדנא וכאשר אתה מתחבר אופפת אותך הרגשת  שלווה. כאשר אתה בחופשה אתה פשוט תופס סטלבט נוראי. או כמו שחברי הטוב אבנר אומר "טרונקיל".





בילינו במקום הנפלא הזה 3 ימים אבל "הדרך קראה לנו " יותר נכון היו לנו כרטיסים מוזמנים מראש למעבורת החוצה את המעבר הפנימי לכיון "פרינס רופורט" העיירה הצפונית ביותר בחוף הקנדי בגבול אלסקה. המעבורת יוצאת מהישוב הצפוני ביותר באי ונקוובר שנקרא "פורט ארדי" פעם בשבוע ועוצרת במספר איים מורידה ומעלה נוסעים שרובם אינדיאנים מקומיים שבאים לעיירה לקנות את כל מצרכיהם שאינם נמצאים בטבע. בשר ודגים הם לא קונים... המשכנו במעלה החוף המזרחי של האי לכיון העיירה "טלגרף קוב" הידועה בבתי העץ שלה העומדים על עמודים במים ומחוברים בטיילות עץ. בעבר היה זה כפר של כורתי עצים. אבל כרגע הלוויתנים הקטלנים הם מוקדי הענין העיקריים.  כשהגענו למקום הבנו שאנו טיפ טיפה לפני תחילת העונה, הכל סגור וכולם עובדים בכל המרץ להכין את הבקתות הקמפינגים והמסעדות. אפילו סנדביץ לא הצלחנו למצוא במקום שבמדריכי התיירות מופיע כחובה... ירדנו לכמה צילומים ונתנו בגז קדימה וצפונה לעיירה הבאה "פורט מקניל" עיירה קטנה ונחמדה שהעניין העיקרי שבה זה רציף המעבורות לאי הקטן שממזרחה שנקרא "האי קרומורן" קהילה של אינדיאנים השומרת על המסורות הילידיתיות. הם טוענים לעמוד הטוטם הגבוה בעולם... במקום "ביג אוס" שבו מתנהלים ענייני הכפר, ראש שבט וכאלה... אך אנו כבר רצינו להגיע למעבורת העוגנת במפרץ הדובים כמה ק"מ לפני פורט ארדי. שעליה נאמר "הכביש מסתיים וההרפתקה מתחילה". 






מזג האויר השתנה וגשם עדין אך רצוף התחיל לרדת ללא הפסקה ביציאה מפורט מקניל... מאנשים בטלגרף קוב הבנו שהדרך מהכביש הראשי לרציף המעבורות עמוסה במוטלים מלונות ואתרי קמפינג. מצאנו בקתת עץ באתר בקתות יפה  ומטופח השייך לזוג נחמד  שמוציא סיורי ליוויתנים ודייג במים עמוקים בעזרת שני ספינות דייג חדישות שעמדו בחצר על נגררים (ומה שאומר שבאמת העונה עדין לא התחילה). הבקתות היו חדישות מאובזרות ומתוקתקות למשהי. הגשם לא הפסיק לרדת כבר 3 ימים. 

הערב זה ערב ליל הסדר יצאנו למרכול המקומי קנינו סטקים  והכנו לעצמינו ארוחת חג נחמדה לציון החג. יצאנו בבוקר לסיבוב בעיירה הנחמדה בעלת 3 ריכוזי אידיאנים החיים בתוכה בשכונות נפרדות. אני לא מבין אם הם רוצים או פשוט ידם אינה משגת לשכונות "הלבנים"... סיבוב בדגיה האזורית שמאמנת דגיגי סולמון ומשחררת אותם לים על מנת שיניעו את גלגלי תעשיית התיירות שהכל בנוי עליה באזור זה. פעם ראשונה שאנו מסתובבים בעיירה ורואים אינדיאנים בכל המקומות המרכזיים. המעבורת יוצאת בשעה 18.00 ראינו אותה מגיעה בסביבות 8.00 בבוקר. דומה שכל העיר מסביב למעבורת השבועית הזאת. בצהריים הלכנו לאכול בהמלצת המקומיים במסעדה הטובה בכפר- "ספורטי" ששוכנת מול מרכז המבקרים ברחוב הראשי. (במידה ותגיעו לכאן מתי שהוא כנסו) באמת מסעדה טובה ואיכותית, שוב עמוס במקומיים שחלקם הגדול אידיאנים שיושבים על בקבוקי בירה ומסדרים בשורות את הבקבוקים הריקים. ברחוב יושבים אינדיאנים עם תרמילים, שקי שנה ומזרונים. דווקא נראים מסודרים ואני חושב לעצמי מה קורה כאן כולם הומלסים ושיכורים? ושוב מכה בי מכת הדעות הקדומות על כל מה שקראתי  ושמעתי על אוכלסיית האינדיאנים. בשעה היעודה הגענו למעבורת וכבר בטרמינל הכניסה הקטן שהיה מלא מפה לפה נתקלתי בכל האינדיאנים האלו שכמונו חיכו למעבורת על מנת לחזור לבתיהם שבאיים. המזרנים ושקי השנה הם בשביל לחסוך  100$ קנדי תוספת לכרטיס בעבור החדרון הצר במעבורת. מאחר ועדיין לא העונה, אולם הנוסעים הענק היה כמעט ריק והם פשוט פרסו את ציוד הקמפינג שלהם והלכו מיד לישון לפני העצירה הראשונה בעוד 6 שעות. אנו הזמנו חדרים סה"כ בסיסיים לגמרי אבל מסודרים ונקיים עם מקלחת ושרותים 2 מיטות קומותיים צרות שהעליונה ניתנת לקיפול. המעבורת יצאה בעיקוב של שעה. ולשאלתי את אחד הקצינים הוא אמר שממתינים למשאית שהתקלקלה ותגיע מאוחר יותר. "אבל על תדאג אנו נדביק את הפיגור בנסיעה מהירה יותר ונגיע בול בזמן לפרינס רופורט".






יצאה לשאוף אויר....


סבתא והזעטוטים





מסלול המעבורת ובטן המעבורת


כמה מילים על האינדיאנים שנתקלנו בהם בפורט ארדי וגם במעבורת. הנשים והילדים מאוד שמנים הם זוללים כל הזמן "גאנק פוד" שקנו בעיירה תפוציפסים פיקנטים וחריפים ושותים משקאות ציבעוניים מלאי סוכר. והגברים כמו שאמרנו שותים לשכרה. חבל שבתפר בן העולם החדש לעולם הישן הם נשארו מאחור... פגשתי בחור צעיר שגדל והתחנך בונקובר אינדיאני נאה ולבוש היטב שחזר לחיות בכפר שבאי, עם אשתו הנאה שלדעתי היא בת תערובת ושלושה זעטוטים קטנים. לסבו הייתה נחלה באי בלה-קולה שנמצא במעבר הפנימי. הוא חי מדייג, צייד ומטיולים בקייץ עם תיירים שמגיעים לאזור. לטענתו הוא מצליח לחיות בצורה סבירה ואין הוא מרגיש נחות כמו בעיר. ההיפך, כאשר מגיעים תיירים הוא רואה שהם איבדו את כל קישורי ההישרדות שלהם. "אתה יודע זה לא מספיק לקנות את הציוד הטוב ביותר אם אתה לא יודע להשתמש בו"... ואני מייד קיבלתי פלש בק לספרים שקראתי בילדותי על וינטו ורובה הכסף המיוחד שלו... עד כאן אינדיאנים.







בילינו את הזמן בנעימים כאשר אנו תופסים שיחות קצרות פה ושם עם הנוסעים שהתקבצו להפלגה. מרכז הענינים הוא כמובן המסעדה שמלבד המחירים הגבוהים היא הייתה מסעדת שרות עצמי סבירה. שולחנות וכסאות נוחים אל מול חלונות ענק הצופים לנוף. עם רדת הלילה נכנסו לתא השנה לשנת לילה ערבה שהופרעה לאחר חצות בגלים בינוניים, בזמן שהמעבורת יצאה לים הפתוח לפני כניסתה "למעבר הפנימי" שרשרת איים החוסמים את גלי האוקינוס במעלה הדרך. בהמשך התעוררנו שנית כשמערכת הכריזה הופעלה כולל בחדרים והודיע שבעוד חצי שעה אנו עוגנים בבל קולה ונא להתכונן. לא יכולנו להרדם.  וחוה ואני ישבנו מול החלון העגול והקטנטן וצפינו בנוף המדהים שעבר לפנינו. הילה של אור שהפיצה הספינה הספיקה להאיר את האיים שעברנו לצידם במרחק של עשרות מטרים. בחוץ עלטה מוחלטת אין שום נקודות אור או ישוב. מדי פעם אנו חולפים ליד מצוף סימון מהבהב. שמסמן את הדרך. ראשי ההרים זוהרים בלבן ונחלים כסופים זורמים לכיון המים ומתחברים בקצף לבן וזוהר לים. פשוט משגע ואאו אחד אדיר... מראות אלו ילוו אותנו לאורך כל היום. אך באור יום החוויה והראות חזקים ביותר. רק עכשיו אנו קולטים מה זה המעבר הפנימי, נתיב מים ארוך וצר באמצע שום מקום העולה צפונה. העברנו את היום בנעימים בקפטריה כאשר אנו מצלמים כותבים וקוראים. אין במעבורת ווי- פי וכמובן אין תקשורת סלולארית. רק מסך פלזמה ענק עליו מוקרנים משחקי הוקי קרח הספורט הלאומי הקנדי. 



חצי שעה לפני השעה היעודה הגענו לפרינס רופורט נמל המים העמוקים הטבעי העמוק ביותר בארה"ב כך כתוב בשלט הכניסה לך תדע... המעבורת פלטה מביטנה עשרות כלי רכב סירות משאיות וגם רכבים פרטיים בסדר מופתי ובשקט ללא עניינים. שעת צהריים במפרץ הפרות "שבפרניס רופורט" יום ראשון קייצי כולם נמצאים בחוץ בשרשרת מסעדות, פאבים, בתי קפה על קו המים. החלטנו לטייל קצת לפני שאנו נכנסים לנוהל לילה. איזו עיירה יפה . פי 2  "מפורט ארדי" מהיכן שהמעבורת יצאה. ועוד תושבי פורט ארדי שאלו אותנו מה אתם מחפשים בחור הזה.... 

אין שם כלום כנראה יש איזה תחרות בניהן. עשינו סיבוב על הרציף נכנסו למבשלת בירה קטנה שמוכרת את תוצרתה בדלפק עץ לא מעובד ממש מול הרציף ותושבי המקום מגיעים עם בקבוקים גדולים של 4 ליטר וממלאים במחירים נמוכים ולוקחים הביתה. אולי בגלל מזג האויר אולי בגלל השמש הקיצית, אולי בגלל התושבים היה לנו כייף רב באחר צהריים של שוטטות במפרץ הפרות שבעברו הרחוק  היישוב היה חוה חקלאית לגידול בקר לפני גילוי עומק המים שמתאים לאניות מסע גדולות. ארוחת צהרים מאוחרת בפיצריה עם מלצרית סלובנית שהביאה לשולחננו משקה מקומי מהול ברום עם לימון ונענע. רגע רגע מה זה אנו בצפון הקר לא בברזיל... טעים באופן מיוחד זה לא היה, הם מוסיפים פלפל שחור גרוס שממש דופק את הטעם. אבל אחרי 3 בירות (קטנות) במבשלה זה כבר דפק את הראש ...

המשכנו לb&b שהוזמן מראש. בביתה של אישה מבוגרת. חדרים מתוקתקים עם מטבחון מקלחות ושרותים נפרדים לכל חדר עם סלון ומטבח משותף. קצת מיילים קצת עדכון למחברת ויאלה הופה חרופה. 



מבשלת בירה



קמנו לבוקר טיפה מעונן עם טפטופים קלים והחלטנו לקצר מרחק לואנקובר. ממרחק של 1200ק"מ.  ב-2 עד 3 ימים עד עיירה בשם פרינס גורג במרחק של 724  קמ ואחרי זה נזרום...

במעבורת פגשנו את רופא הנמל. שחזר מאיזה כנס בסיאטל. הוא אמר לי  אתה הולך לנסוע באחד הכבישים היפים בעולם! שים לב לכביש זה, בדיוק הזמן שהדובים מתעוררים. מצד שני הכביש הוא דו נתיבי אחד לכל כיוון ומשאיות הענק עם העצים רצות עליו בעשרות. אל תעקוף על קו צהוב. כל עשרה חמש עשרה ק"מ יש נתיב כפול לשחרור לחצים, שם נהגי המשאיות מאיטים ונותנים לכולם לעבור. תזהר מנהגים ואופנוענים אינדיאנים הם לא מכירים או רוצים לדעת את חוקי התנועה.... לשאלתי איך אזהה אותם הוא ענה אתה כבר תראה רכבים ואופנועים מוזנחים ולא נקיים..

וואללה צדק הרופא, על היציאה אחרי איזה 10 ק"מ פגשנו בדוב שחור שהתהלך על הדרך נעץ בנו מבט מנומנם והמשיך למעבה היער. אך לא לפני שקיבל תמונות פספורט מכל המצלמות שברכב.





לגבי המשאיות הוא גם צדק, רק הוא שכח להגיד לי שכולם נושאים  במהירות של 120 קמ"ש, כולל בירידות ורק בעליות ניתן לעקוף אותן. לגבי האינדיאנים לא נתקלתי בנהיגה פרועה. אבל רכבים מצוקמקים בלי סוף. הכביש הוא אחד היפים. זורם לו בנחת בין ישובים ופזורה אינדינית כאשר הוא משמש עורק החיים העיקרי לכולם. הכביש חוצה את הישובים במרכזם ומשני צידיו  תחנות דלק מוטלים מסעדות נקודות שרות מוסכים ופנצריות. אני ציפיתי לספר אמיתי אבל אנשים חיים פה ומנהלים חיי קהילה. ועוד דבר, לאורך כל הדרך יש קליטה סלולארית טובה וסבירה. בארצות הברית לאורך הכביש שעלינו בו צפונה, מס 1 ומספר 101 יצאת מעיר או עיירה כמה ק"מ והקליטה מפסיקה. בקיצור יום שלם של נהיגה עם כניסה לישובים אידיאנים לתדלוק בתחנת דלק ללא אספלט עם משאבות מהדור הישן שהמספרים מסתובבים בחלון התצוגה, אבל הם מקבלים ויזה... 





דובים לא ראינו יותר אבל נחלים נהרות אגמים ומקווי מים ללא הפסק. הקייץ דוחף את החורף בעקשנות על אף שאנו רק בסוף אפריל. ההרים זולגים בנחלים הזורמים בעקבות הפשרת השלגים, ובדרכם סוחפים עצים צמחיה ואדמה ויוצרים קניונים קטנים לאורכם. אך... אך.... איזה מראה יפה. בכל מקווה מים חונה איזה טנדר או רכב ששיחררו ממנו קיאק,  קאנו או סירה, ואנשים עסוקים בדיג לאורך הגדות וגם במים. בקיצור אמריקה רק מה זה בקנדה. לקראת ערב הגענו לפרינס ג'ורג', עיירה אפורה ולא יפה, אפילו מוזנחת. על אף המיקום המעולה שלה אומרים שהדבר הכי טוב בה  זה להצטייד ולהמשיך הלאה. ארוחת ערב ארוזה ממסעדה קוראנית במוטל קנדי שמנוהל ע'י הודי קופצני במיוחד שקד קידות לרוב וגם משתדל מאוד לעזור. עמדנו במשימה זה לא פשוט לנהוג יום מלא עם שני ילדים קטנים. ושוב קצת קישקושים בירה אחת והופה למיטה הנעימה לשינה ערבה עד הבוקר.





לא לאסוף עצים מעל עובי של חצי מטר הביתה לצרכים פרטיים....


למחרת בבוקר המשכנו בדרך המקסימה הזאת דרומה כאשר אנו חוצים שוב נחלים ואגמים. הדרך קצת נפתחה ומלבד יערות אנו רואים חוות חקלאיות עם גידולי תבואה על שטחים נרחבים. האוכלוסיה נעימה וחייכנית ומוכנה לעזור. אך מצד שני לא "דביקה". תערובות של לבנים אינדיאנים סינים ומזרחיים אחרים. עיירות בשם 150- maile house -100  ו-70 כולם מרוחקים אחת מהשניה באותם מיילים, אך עיירות שונות לגמרי. לקראת צהריים ניכנסו לעיירה בשם  clinto סיבוב קצר לשיחרור עצמות וגם רגלים וכניסה למסעדת בשרים אותנתית בתוך בקתת עץ גדולה שנבנתה בשנת 1920. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברקע והקירות עמוסים בצילומים של המקום ב-120 השנה האחרונים.  שתי נשים מבוגרות הגישו לנו ארוחת  בשרים נחמדה ומזינה. היה סבבה, קמנו בכבדות אבל היה עלינו לדחוף עוד ק"מ להשלמת המכסה.  סגרנו את היום בעיירה lytton  עיירה קטנה וציורית משהוא השוכנת בצומת נהרות ובצומת רכבות. כאן כבר לא מצאנו מסעדה פתוחה סיבוב קצר בסופר המקומי המנוהל ע"י סינים, קניית מצרכים ארוחת ערב קרה וטעימה והופה...לישון הפעם בבקתת עץ נעימה ופשוטה במלון בשם טוטם המנוהל עי סינים.


למחרת קמנו כוס קפה ונישנושים בתחנת הדלק המקומית השוממת - לא נכנס איש ב-20 דקות שהיינו שם. כן... כן... מרגישים זאת על העוגיה שקנינו שכנראה הייתה מהמאה שעברה... בהחלטה משותפת החלטנו שהיום אנו עוצרים את המרוץ המטורי והולכים לטייל, ולרחוץ במרחצאות החמים של העיירה הריסון לחופו של אגם הריסון גדול הממדים. נסיעה קצרה של שעה וחצי ואנו בעיירה המקסימה הזו. סיבוב בדיקה ולהבנת מה קורה והזמנת חדרים במלון הגדול בעיירה בעל השם "הריסון הוט ספרינגס" שבתוכו נמצאות 4 ברכות מים חמים הטובות בעיר. לקחנו לנו 30 שעות של כיף במים ומחוצה להם. טיול בשבילי ערים הסובבים את העיירה וגם מצאנו את מעיין המים החמים שכולם שואבים ממנו מים. טיול ברציפי הסירות וימיות הפזורות לרוב. ארוחת ערב מפנקת וטובה במסעדה גרמנית (אני ורון הזמנו שניצל וינאי שהיה עשוי הייטב ונשתף בבירת גינס שחורה). בהחלט  מנוחה וצבירת כוחות לקראת החלק האחרון של הטיול עם רון ליאור והנכדים... העיר ונקוובר.









גשר המיתרים - הכניסה ל ונקובר מצפון




למחרת 28.4.16 יום חמישי הגענו לעיר ויצאנו ישר לפארק סטנלי לסיבוב היכרות עם המקום המקסים הזה. שחרור איברים לנו ולבארי שלא הפסיק להתרוצץ בפארק. נחתנו במלון מרכזי ליד איצטדיון הבי סי פלייס הממוקם היטב במרכז העיר. ארוחת ערב מפנקת במסעדה איטלקית וקפצנו למיטות המפנקות. מחר מצפה לנו יום עמוס במיוחד. בבוקר התפצלנו, הבנות הלכו לקניות בשדרות החנויות שברחובות המרכזים, רון הלך עם בארי לאקווריום שבפארק סטנלי ואני עשיתי את מסלול התיירים השחוק של קתדרלת כרייסט צ'רצ' רחוב  buarrard  עד המים, קנדה פלייס שם עגנה האוניה היוצאת להפלגות לאלסקה, המשך בנמל האויר הימי  ובפארק סטנאלי וארוחה  ב-   Mill marine bistr שלא הייתה ממלאת ונאלצתי לאחר שעתיים לסגור בדונר טורקי עם שישקבב וחומוס. בשעות אחה"צ נפגשנו כולם ונסענו לפארק הגשרים התלויים קופארלו. אבל הגענו אחרי שש והוא היה סגור. איזה באסה... יצאנו לסיבוב בעיר התחתית.

הדאון טאון המגעיל ביותר שראיתי עד כה. כמויות אדירות של הומלסים מסתובבים ברחבות כאשר הם מתעייפים הם נזרקים לפתחי החנויות, הגנים, והעסקים השונים שכולם מרושתים עם סורגים ומנעולים. סאן פרנסיסקו זה קל לעומת השפיפות במקום קשה זה. לא רוצה להפליג בתיאורים פלסטים על מה שראינו, אבל שום דבר, שום ספר או אתר שקראנו כהכנה ללטיול לא הכין אותנו לזה...





אבל ונקובר נפלאה אהבנו אותה מאוד ויותר אהבנו את הקנדים הנחמדים חייכנים נעימים ולא דביקים. עד כאן להפעם. 













                                         


למי שהיה סבלני וקרא עד הסוף בפרק הבא ניפרד מיהודה שטיפט שהיה דמות שביליתי לצידה את רוב חיי הבוגרים והשפיעה עלי ועל דרך מחשבתי ואף הצליחה לרסן אותי מדי פעם...יאללה ביי...

9 תגובות
פרק 15 סאן פרנציסקו וצפונה
03/05/2016 23:56
אריה וחוה זלי
טיולים, ארהב, קמפינג, אורגון

ממשיכים במעלה החוף הקליפורני לאחר שנת לילה ערבה ומנוחה, החלטנו להמשיך על אף שהתלבטנו אם להישאר לילה נוסף בבית המלון הלא מפנק מי יודע מה, הנצור בתוך אי בין האוטוסטראדה הרחבה בתבל לבין אחד משדות התעופה הגדולים בתבל.

 

בחודש מאי האחרון ביקרנו בסאן פרנסיסקו, אך לא יצא לנו להיכנס לרחוב לומברד. החלטתי לנסות לעבור עם ברהל'ה ברחוב. שמנו בתכנת הניווט את שם הרחוב ותוך 50 דקות אנחנו מטפסים  בעלייה התלולה המוכרת כל כך מסרטי הוליבוד. לפני הסיבובים אני קולט את השלטים בצד ימין המורים כי אין כניסה לרכבים מעל 3 טון ושואל את עצמי, למה הם מתכוונים ברוטו או נטו. בסוף העלייה, ממש לפני הכניסה אני קולט שלט מאיר עיניים  באדום בוהק האומר: אין כניסה לרכבים מסוגטנדרים וואנים, משאיות או כלי רכב עם 8 נוסעים ויותר ומצידו השמאלי של השלט,עומדים 2 שוטרים חמושים בכל הקטלוג של 5.11, וחברת ZEV ואם אני לא טועה ראיתי גם נרתיקי FAB. לפני שהם הבינו מה קורה, משכתי שמאלה בזריזות ואנו ירדנו בירידה תלולה לא פחות לכיוון המפרץ. החלטנו לנסוע לראות את גשר הזהב, אבל כל החניות היו עמוסות  עם יפנים קטנים חמושים במצלמות ענק עם זומים באורכים עצומים, הם תמיד מעוררים בי אסוציאציה של מחלקת דרגון (למי שעוד זוכר) בפלוגה המסייעת. ולכן ירדנו עד המים כדי לראות את "סן פרנסיסקו על המים" כפי שהנחיל אריק איינשטיין. 










ממשיכים, היעד הבא –סולסליטו - עיירה שכמעט איננה מוזכרתבמדריכי התיירים אבל קיבלנו עליה המלצות מכמה חברים שהמקום אהוב עליהם. הנמל,רציף המעבורות והמבנים היפים של מרכז העיירה ואהההה כמעט שכחתי, אומרים שיששם את ההמבורגר הכי טוב בחוף המערבי בדוכן קטן, מול רציף המעבורות המגיעותמסן פרנסיסקו. אז אם אנחנו פה, לא ננסה? אפילו חווה שהיא לא מחובבות הבשרוהלחם, אכלה אחד. ליפול מהרגליים לא נפלנו, אבל הקציצה העגלגלה הייתהאיכותית,  כל שאר החבילה סתמית ביותר. והכל לא היה שווה את הוויאהדה לורוזה שעברנו עד שנגסנו את הביס הראשון, שויין, כנראה שאת ההמלצה קיבלוהרבה אנשים והתור שהיה במקום ארוך יותר מהתור למעבורת המגיעה לעיר.

 

הצפנו מסולסליטו  לכיוון עמק סונומה , לנו בעיירהסונומה במחנה 

קראוונים לא תיירותי, אלה שכונה של אנשים שכנראה איבדו אתביתם איכשהו והם גרים

בקראוונים גדולים אך מדגמים ישנים, וכך מבדילים בינם לביןהפנסיונרים "העליזים" שנוסעים ברחבי ארה"ב בקראוונים מפוארים,פאר היצירה הלאומית שלהם. מחנה קראוונים, אבל שילמנו 50 דולר ללילה...... ניצלנואת השהייה לכביסה והתרעננות מחדש.

 

והנה אנחנו שוב בדרכנו צפונה, עוברים בעיירה HOPLEND - במקוםקהילה שמפתחת ומציגה אנרגיות חלופיות לחשמל, מים וביוב. לקהילה מרכז מבקרים גדולומעניין. בביתן השומר שבכניסה אין שומר, רק קופה ושלט המבקש מהמבקרים תרומהשל  3$ לרכב מבקר. המקום הוא יוזמה של מהנדס כריזמטי מפליטי שנות ה-70 שצמתוהעבותה כבר לבנה. הקהילה נקראת SOLAR LIVING , הםחיים במתחם גדול בבתים ירוקים לגמרי העשויים מקש מצופה בבוץ,משתמשים באנרגיותמתחלפות ובעיקר סולאריות, אך יש להם גם טחנת רוח ששואבת מים למיכל בקצה גבעה ,כאשר המים בדרכם מהמיכל לשדות, מייצרים בקטן חשמל הידרואלקטרי.  במקום גינתירק גדולה  העובדת בשיטת פארמקלצ'ר, מרכז מבקרים וכיתות לימוד לסדנאותהמועברות במקום. באחד מפינות החווה גילינו מייצג המהווה אמירה כנגד המעבר שבעץ בויצרו תושבי הקהילה הירוקה מעבר של עצים בתוך מכוניות - "קונטרה"לעץ הצ'לנדר. הם לא גובים תשלום על צפייה ביצירת אמנות זו מה שנדרש מאתנו תשלום של5$ עבור המעבר בעץ.  בדיוק מקום מגורים בשביל חווה שמשוגעת על חייםירוקיםומתחשבים בסביבה. אהבנו.


<!--[if !supportLineBreakNewLine]-->
<!--[endif]-->











המשכנו לעיירה SEBASTOPOL, עיירה צפוןקליפורנית מלאה בפליטי שנות ה-70. הגברים עם זקנים וצמות לבנות וכובעיםהמסתירים את מצחם הגבוה, נוהגים בחיפושיות וטרנספורטים לרוב. הנשים בשמלות כותנהצבעוניות, גרבי צמר מצוירות, נעולות בסנדלי  או נעלי בירקנשטוק. ברחוב הראשימקבץ חנויות טבע ומזון אורגני וגם  זמרים  בסוף דרכם האמנותית, עומדיםבקרן הרחוב ומנגנים לקהל העוברים והשבים ומצפים לשטר כלשהו. גם את סבסטופול אהבנואבל לא ראינו אומנים בסדנתם או אמנות מקורית כלשהי . כנראה צריך להיות יותר זמןבמקום על מנת להכיר את האמנים המקומיים.



נסיעה של שעה וחצי צפונה ואנו בכניסה לפארק צ'לנדר ומעברהמכוניות - CHANDELIER TREE . תור ארוך מסתרך לפני הכניסה לעץ מאחרוכולם עוצרים ומצטלמים תוך כדי מעבר. ברל'ה כמובן גדול ורחב מידי לעץ, אבל רכב אחדלפנינו עם "צ'ימיגג" הצליח להיתקע בעוד הנהג וילדיו מגחכים, אשתוההיסטרית כמעט התעלפה ושחכה שהיא זו שכיוונה אותם מבחוץ והביאה אותם למצב הזה. אבלאמריקאים הם עם נחמד וכמה "רד נקים" מקומיים מייד נחלצו לעזרתו. מסביבלעץ פזורים גביות עצי סאקויה בקטרים מדהימים. בפארק מסלולי הליכה ורכיבה חביבים.עקב ההגעה המאוחרת לעץ, החלטנו לחפש מקום לינה בסביבה- רדווד ריוור ריזורט.הקמפינג הכי זול שהיה לנו עד כה.

 

ככל שאנו מצפינים מזג האוויר נעשה קר יותר ואף מראה סימניגשם, למרות שעד רגע זה לא היה לנו יום אחד גשום. בלילות הטמפרטורה צונחת עד כמעטלאפס, אצלנו בתוך הברהל'ה חם ונעים ואם יש צורך אנחנו גם מפעילים את מערכת החימוםהאוטומטית שלנו- קובעים טמפרטורה, והתנור שומר עליה  ע"י כניסהלפעולה והפסקה אוטומטית.

 

למחרת בבוקר יצאנו לסיבוב  רגלי קטן בין עצי הרדוודהענקיים. ולאחר מכן נסענו לשדרת עצי הענק - AVENUE OF THE GIANT –יש הסבורים כי פה נתקלו בעקבותיו של ביגפוט האגדי, אותו לא יצא לנו לפגוש אבל, עציסאקוייה ענקיים פגשנו גם פגשנו. הרשים במיוחד עץ ענק וחלול השוכן ליד מסעדת דרכיםשבתחתית הגזע החלול שלו נבנתה דלת כניסה ויצרו מעין חדר מגורים. הכניסה למקום אינהכרוכה בתשלום.








עברו דרך FERNDALE, עיירה קטנה עם בתים בסגנון ויקטוריאנישהשתמרו להפליא. חיפשנו את המוזיאון הקינטי שבמקום , אבל יום ראשון היום והוא סגור- חבל. השריף המקומי נשען על מכסה המנוע של מכוניתו במעבר החצייה של הרמזור היחידיבעיירה. והנהן לשלום לכל מי שעבר ברחוב. ממש השוטר אזולאי רק במהדורה אמריקאית-במקום שפם, זקן ובמקום כובע מצחייה, כובע בוקרים. הדרך לעיירהFERNDALE וממנהמשובצת בחוות בקר לחלב קטנות, משקים קטנים ולא מטופחים על שטחי מרעה גדולים, כאשרמאחורי הבתים עשרות מלונות פלסטיק המשמשות כיונקייה לעגלים צעירים. ניתן לראותשחקלאות משפחתית קטנה עוברת תקופה קשה בימים אלה.

 

27/3/16  - אנחנו בעיר הגדולה באזור המערבי שלקליפורניה הצפונית- EUREKA. נחתנו בקמפינג בטון על הכביש הראשי ללילהגשום בו לא הפסיק הגשם מחצות ועד הבוקר. הטמפרטורה בחוץ ירדה מתחת  לאפס עקבהקרבה לפסיפי, אבל אצלנו כמו שנאמר - חמים ונעים.  ב- EUREKA יש מוזיאון מנסרה המשמר מלאכות ידמסורתיות ישנות האופייניות לאזור שהולכות ונעלמות. מוזיאון זה משמר גם את כל הציודלמלאכות אלו מהמאה ה-18 וה- 19. כל המקום  נקרא בלו אוקס, והוא שיגעוןשל בן אדם פרטי מיוחד מאוד עם הרבה נשמה ואהבה למה שהוא עושה. החזון שלו הואלהרחיב את המקום לכפר אמנים גדול. כבר  בתחילת הביקור בעודנו מדברים עם פקידתהקבלה, שמעה אותנו אורחת המקום  כי אנחנו ישראלים ומייד הוציאה שטר ושילמה אתדמי הכניסה שלנו רק בגלל שאנחנו ישראלים. לא עזרו  תחנונינו, היא התעקשהלהזמין אותנו למקום. בחורה חביבה, דניס שמה. ובכך, בשם דניס, הביעה את הערכתה גםלנו וגם למקום. הסיור נפתח בהדגמת  כלי עבודה ידניים , או יותר נכון לאמוררגליים –אתם זוכרים את מכונות התפירה הישנות שהסבתות היו מפעילות באמצעות דיבושרגלי שלגלגל "משוגע"??? כך הופעלו בזמנו מסורי שולחן שניתן היה להגיעאיתם לחיתוך  עץ ברמת דיוק מדהימה. משם עברנו עצמאית בין מספר עמדות כמו סדרדפוס, חדר חושך לצילום, נפחייה, זגגיה, נולי טוויה, תנורי כדרות וקרמיקה , יציקותגבס ויציקות מיוחדות אחרות. במבנה עצמו שהו באותה עת אמנים בעבודתם וגם בעל המקום,איש חביב ומיוחד.

דיברנו על ישראל ובעיות מים אצלם באזור, ועל גידולעגבניות שהוא מנסה להצליח בו כמעט ללא הצלחה באזור מגוריו סחוף הרוחות.







יצאנו החוצה ועברנו בתוך מחנה כורתי העצים מהמאה ה-18שהועתק למקום קומפלט על כל מבניו ובתיו האותנטיים עם תצוגת מסורי כריתה ענקיים ,דבר שלא ראיתי מימי עד כה. המבנה האחרון במחנה הכורתים משמש חנות מכירה של עבודותשנעשו ע"י נערים מקומיים שאומצו ע"י בעל המקום עפ"י שיטת"נוער עובד". קשה היה להיפרד מהמקום  במיוחד לחווה שכ"כ  אוהבתעבודות אמנות מסורתית.


קצת קניות בוולמארט, הצטיידות אוכל לימים הקרובים ואנחנו בדרכנו צפונה. הגענולפארק הלאומי 
REDWOOD ,עשינו כמה מסלולי הליכה רגליים בתוך שמורת העצים המדהימה הזו שבתוכה חורשת עציםמהגבוהים בעולם, קצת פחות ממאה מטר.  השמורה מוכרת ע"י יונסקו כאתרמורשת בינלאומי.

במקום קמפינג בסיסי ללא חיבור לחשמל ומים אך עם שירותיםסבירים ומים חמים במקלחות  שלא עבדו עקב התחכמות של אחד האמריקאים שתקע מטבעבכניסה למקלחת. גם בקמפינג זה פגשנו מארחים מתנדבים ממדינת וושינגטון שבאו לתחזקאת המקום ולהכווין את האורחים.
בכלל אנו שמים לב שבכל פארק לאומי או מדינתי  חלק ניכר מהעובדים הם מתנדביםמבוגרים שבאים לתת תקופה ולתרום בשירות כלשהו למדינה ומבחינתם עדיף לתרום לטבע.

 

למחרת קמנו ובנסיעה קצרה הגענו למגדלור יפיפה בעיירהCRESCENT CUTY שיושבעל מבנה יפיפה על קצה גבעה. הרוח חבטה בנו ללא רחם אבל לא ויתרנו וטיפסנו לקצההגבעה כשגלי האוקיינוס  מתנפצים על החוף והרוח שורקת לנו באוזניים. למזלנוהיה שפל וניתן היה לעבור בקלות למקום.







16חצינו את הגבול לאורגון ולא ידענו עד כמה נאהב אותה. הכבישים בדרך צפונה עמוסיםבמשאיות חוטבי עצים. זה מין סוג של סמיטריילר שכאשר הוא ריק, הוא נושא את העגלהעליו, וכאשר הוא מעביר עצים, העצים הם אלה שמחזיקים את העגלה.

משכנו מעט צפונה ומצאנו מקום לינה בעיירה תעשייתיתומשעממת משהו COSSE.בערב יצאנו לאכול פיצה בעיירה. הגענו במקרה לפיצה שכונתית בתוך מבנה האנגר מפחשניכר במקום  כי הוא קיים זמן רב והמקומיים הם אלה שאוכלים שם. הזמנו פיצהענקית בקוטר 18 אינטש, מרק צ'ילי ושעועית חריף ולא ויתרנו על בירת IPA מחבית.אגב, חווה מעולם לא אהבה בירה ובטיול הזה עשתה היכרות עם הבירה הזו והתאהבה בטעםהמריר משהו של הכשות. שוב, מקום שאינך מצפה בו למשהו מיוחד והוא מתגלה כיהלוםאמיתי. אחת הפיצות הטובות והמושקעות ביותר שאכלנו. מקום חם ונעים (תנור עצים עבדבפינה), בעל המקום מכין את הפיצה במקום הזה כבר משנת 71. ועם  על שינוייםתזונתיים אצל חווה, הידועה כאוכלת אוכל בריא בלבד, הטיול הזה כבר אכלה איתי פעמייםפיצה ואפילו נהנתה.

חזרנו למקום הלינה, קצת קשקושי אינטרנט, עדכונים מולהמשפחה, והופה חרופה.


למחרת בבוקר שמנו את פעמינו לאחת מנקודות החובה באורגון - הפארק הלאומי קרייטרואגם קרייטר בפרט. הפארק נמצא במזרח אורגון, ואנו הפלגנו בדרכי הנוף הצרותוהציוריות  מזרחה כאשר אנו כל הזמן מטפסים בעליות. מיותר לציין שכל כבישמלווה בנחל או בנהר לצידו, כרי דשא ירוקים ביניהם לבין הכביש, חיות טבע וביתמלחחות בעשב. עד לגובה 2,000 רגל הכל  ירוק, יפה וציורי.  מ- 2000 מטר והלאה מתחילים לזהות שלג בין העציםביערות בהם אנו עוברים וקרח לצידי הדרכים מהדחיפה של המפלסות במשך חודשי החורףהאחרון. לאט לאט גובה השלג עולה עד שהוא מגיע לגובה גגו של ברהל'ה. אך הכבישהיה נקי ויבש. לאט התחיל חשש לכרסם בליבי, כאשר לא ניקרו רכבים בדרכי, לא בעלייהולא בירידה. אך הנה חבורה של אופנוענים זקנים לבושי עור יורדת מלמעלה, והראשוןשבהם מסמן לי וי על הצד, ברכה השגורה בין רוכבים, משמע הכל "קול"-בסדר. 




המשכנו לעלות והנה אנו מגיעים לביתן הפקחים בכניסההראשית, הביתן כולו מכוסה שלג ושלט גדול בכניסה אומר: עקב השלג והכבישים החסומים,הכניסה חופשית. המשכנו לעלותעוד קצת למעלה והגענו למרכז המידע של הפארק שהיה כולופרט לגגו בשלג. במקום היומספר לא גדול  של מכוניות, וכל המטיילים נמצאים עלגגו של מרכז המבקרים.  החנינו את הרכב  ומיהרנו לעלות למעלה. לא עברו 2דקות ופקח נחמד ביקש אותנו להזיז את הרכב לחנייה מסודרת פינה. אגם קרייטר הוא אגםסימטרי וכחול להדהים. הוא למעשה לוע געשי שהפך לאגם.

במרכזו אי מסולע ויפה. המראה שהתגלה לעיננו היה מרהיבביופיו, האגם עקב גודלו או עומקו לא קפא והוא היה אי כחול כהה  בתוך סביבהלבנה מושלגת. אין ס"מ אחד לא מושלג, להוציא את המקומות שעברה בהם המפלסת.





למודי ניסיון בלינה בשלג, וגם אתרי הקמפינג בסביבה היוסגורים, החלטנו לרדת למטה לכיוון קלמנט פול על מנת למצוא לינה בגובה סביר על מנתשלא נתבוסס ונתבוצץ בשלג.  לאחר שעברו מספר קמפינגים בדרך ועל אף שהיופתוחים, הודיעו לנו שהאתר לא פתוח אבל הבקתות פתוחות. כרגיל , כמו שקורה לנו בטיולזה, רגע לפני היאוש ואנו מוצאים אתר קמפינג מגניב על שפתו של נחל שרק אתמול פתחובו את העונה. גברת נחמדה מסיאטל שעובדת במקום, קיבלה את פנינו במאור פנים בבית עץחמים ונעים שבו שכן המשרד. המחיר שביקשה ללילה היה מצחיק לנו כבוגרי קמפינגים בחוףהמערבי של קליפורניה. רק על מנת לסבר את האוזן - מחיר קמפינג בפארק לאומי ללאחיבור חשמל ומים וללא WIFI הוא 35$ ללילה והגברת באורגון ביקשה25$ ללילה על חיבור מלא לחשמל ומים, מקלחות חמות ו- WIFI. מאחרוהקמפינג היה ריק, היא סימנה לנו עם היד – תחנו איפה שאתם רוצים. ניצלנו את הערבלאפייה ובישול ולסיבוב רגלי לאורך הנחל ותחנת המים הישנה שפעלה במקום.





 



למחרת החלטנו לנסוע על כביש  138 הידוע במפליםובאגמים שלאורכו. נסיעה של שעות כמעט ללא שום רכב ממולנו או מאחורינו. הגענו לאגםדיאמונד שכבר לפני הכניסה קלטנו שהוא קפוא רק לא ידענו עד כמה. נכנסנו לאתר, במקוםלא הייתה נפש חיה  אך הכביש היה מפולס משלג. בעודנו מתארגנים לירידהמהרכב מגיחה מולנו משאית איווקו קמפר 4/4 קלה אך מזוודת היטב לטיולי שטח משהואבסגנון של אונימוג עם צמיגי שטח מגודלים ביותר, עם זוג גרמנים חביבים – הם עוצריםלידנו לרגע ואומרים בחביבות -"זה מקום טוב להיות בו" וממשיכים לדרכם.כנראה בילו במקום את הלילה...

 

ירדנו  לאגם שהיה קפוא "על אמת" במצבשניתן ללכת עליו . מאחר ולא היו סימני צמיגים או מחלקיים החלטנו לא להעז אפילוללכת עליו. מחזה ממש מיוחד לנו שאיננו מורגלים בשלג בטח באגמים קפואים במצב שאפשרללכת או לנסוע אל פני השטח המוצקים... מיוחד ללא ספק ויותר חזק בעוצמת החוויה מאגםקרייטר המיוחד... אבל לעמוד כך בחוסר מעשה כאשר אשתך מזהירה אותך לא להיכנס ולנסותללכת (למה אני לא משחרר את השריר של הקריזה ועושה מה בראש שלי... כנראה ששלושים שנותנישואים עושים את שלהם).....





טוב אם לא נכנסים ולא עושים איש שלג אז אין ברירה המשכנו בדרכנו על כביש 138 מערבה והגענו למפלי TOKETEE (שבדרךאני עוקף את היווקו-אונימוג עם צמיגי הטרקטור שנוסע מן הסתם לאט אבל חסכוני...)שבחניון הכניסה שלהם עובר צינור עץ בקוטר 4 מטר שנבנה במלחמת העולם השנייה, עקבמחסור במתכת שנדרשה למאמץ המלחמתי. הצינור הוא חלק מפרוייקט הידרו-אלקטרי המנצל אתהפרש גובה המפלים לייצור חשמל. מתקן זה מסוגל לייצר חשמל לעיירה של 25,000 נפשותוהוא פעיל עד היום. ההליכה לכיוון המפלים היא על גשרים תלויים במגמת עלייה ומדרגותעץ רבות אך לא משהו קריטי מדובר על גשרים תלויים על באמת הנצמדים לסלע הירוק מטחבמרסס המים ומזג האוויר המעורפל והחשוך משהוא  מעצים והצמחייה הגדלים בערוץ.לבסוף מגיעים לבמת עץ גדולה הנשענת על עץ רדווד עב כרס... (אבל לא משהוא שהוא גדוליותר משדרת הענקים שראינו בצפון קליפורניה) ומשם תצפית יפה עד מדהימה על המפליםשווה אפילו שווה ביותר. כמה דקות במקום תקתוק במצלמות יחד עם חבורת נעריםונערות... שוב אנו נדהמים "מהורדת בגדי החורף" המהירה של תושבי צפוןמערב ארה"ב הטמפרטורה משהו בסביבות 15 מעלות והם כבר על קצר וסנדלים. ואנו עםכובעי צמר ופליזים... כנראה זה עניין של גאוגרפיה...










חזרנו חזרה למגרש החניה נכנסו לקמפר לנישנוש קל ושתיהוהמשכנו בדרכנו מערבה לכיוון החוף המערבי, כמה שעות נסיעה והנה אנו כבר על החוףעולים צפונה על כביש 101 המפורסם שחוצה את המדינה לאורכה על החוף ונכנס ויוצאברחובות הראשיים של עיירות החוף. הגענו לעיירת המחוז Florence   ונכנסולקמפינג המרוחק במעט מהכביש קמפינג יפה ומטופח עם מועדון עם טלוויזיה ספריה שולחןביליארד ואווירה נעימה ביותר, שירותים ומקלחות ברמה הגבוהה ביותר שנתקלנו בה עדעכשיו. מנהלת האתר אמרה לנו שבאורגון קונים רק בסופרמרקטים של FRED MAYER מין רמילוי מקומי שמצליח לתת סחורה טובה במחירים מוזלים שליד כל חנות שלו יש גם תחנת דלקעם המחיר הטוב ביותר באורגון. דרך אגב באורגון אין מס קניה לכן הכל שם זול יותרוהוא מקום טוב להצטיידות. גם הדלק אצל האדון MAYER עולה רק1.90$ לגלון. נכנסו לסופר השלמנו את כל הנדרש לנו, תדלקנו את ברל'ה וחזרנו לקמ פינגלכביסות בתנאים טובים. ולשנת לילה ערבה.

 

למחרת יום שישי 1.4.16 התעוררנו בעצלתיים התארגנות קלהוהנה אנו על הכביש לכיוון NEWPORT אחת מעיירות הדייג הציוריות והססגוניתביותר. מזחי דייגים בעיקר של סרטנים ודגי מים עמוקים בצי של ספינות יפות וצבעוניותיחד עם מפעלים לעיבוד התוצרת הימית עם בתי קירור, שוכנים ליד מסעדות, חנויותמזכרות לתיירים וחנויות ופאבים רבים של המקומיים. אתה הולך ברחוב המזח הראשיומרגיש שהמקום איננו ממוסחר. במדריך הלונלי פלנט כתוב שבמסעדה - מבשלת הבירה ROGUE ALES BREWERY מבשליםאת שני סוגי הבירה הטובים בעולם. השקספיר סטאוט, והשוקלדה סטאוט. שתי בירות שזכולמדליות רבות בתחרויות בינלאומיות. ובנוסף "הפיש אנד ציפס" שלהם הוא מיןהטובים בחוף המערבי. נכנסו למסעדה שהייתה מלאה אך לא מפוצצת כיאה למקום שקיבלפרסום בלונליפלנט. ואכן כן, המקום מיוחד, אותנטי, לא פלצני ולא פלספני מלצריתצעירה ניגשת עם התפריטים מלווה בשתי דוגמאות משקה של בירת היום. טעמתי בירת לגרמתוקה קלות אך עם מרירות קלה שמתפוצצת על החיך!! הם יודעים לעשות בירה... הזמנתיגם את בירת הלגר וגם את הסטאוט שקספיר לסוף הארוחה. גם "הפיש אנד ציפס"היה מהטובים ביותר... בקיצור שווה ביותר. גם לדעתה של חוה שהתחילה לאהוב בירה. 








ירדנו למזח לראות אריות ים שאת קולם הצעקני והגרוני שמענולאורך כל הארוחה במבשלה  והמשכנו לאקווריום של ניופורט שנחשב לאחד הטוביםבחוף המערבי. באמת מקום נחמד עם תצוגה מעניינת של עופות, אריות ים ודגים כוללכרישים בגדלים שונים. מקום יפה ומושקע עם מתנדבים מבוגרים רבים ששמחים לענות על כלשאלה וגם שולטים בחומר. (שוב אני נתקל במבוגרים שפרשו לגמלאות אך מתנדבים בארגוןאו רשות שמקבלת אותם בזרועות פתוחות  והם משקיעים מניסיון  החיים הרבשלהם... במצב שטוב לשני הצדדים) . אני...וזה לא הפעם ראשונה שלי מגלה שלא מתאים לילראות חיות בשבי ואני לא נהנה בגני חיות מגודרים!!!  בטח באקווריום שבעליהחיים מסתובבים במכלי מים ולא משנה גודל המיכל...









יצאנו מ- ניופורט והמשכנו צפונה על כביש החוף כאשר אנומחפשים אתר קמפינג לחניית הלילה ליד העיירה LINCOLEN CITY  התמקמנובתוך חניון  לילה השייך לרשות היערות בנוהל המוכר של מי שמגיע ראשון תופש אתהמקום תשלום לתוך מעטפה אותה משלשלים לתיבת ברזל את הספח תולים על בזנ"טבכניסה לחלקה, ובזה נגמר הסיפור... חיבורים מלאים לקמפר וגם קו טלוויזיהומקלחות  ושירותים משותפים ברמה סבירה. ארוחת ערב קצת עדכון לבלוג והופהחרופה...

 

למחרת יום שבת... המשכנו צפונה כאשר את עיני צד מבנה ענקאבל ממש ענק עליו רשום באותיות ענק המוזיאון האווירי  TILLAMOOK. החלטנולהיכנס ולראות על מה המהומה. מגרש חניה ענק אך לא מלא, כניסה עם דגמי מטוסיםגדולים תלויים מעל לראש, וקופאי נחמד וחייכן... בקיצור המקום הוא מבנה ממלחמתהעולם השנייה בזמן שצוללות יפניות וגם גרמניות ארבו לצי האמריקאי וגם לשיירותהאספקה של אניות סוחר בדרכם לחזית. חיל הים האמריקאי היה צריך כלי אווירי שילווהמלמעלה את הספינות אך לאורך זמן רב ימים לא שעות, דבר שמטוסים אינם יכולים לעשות.לכן הקימו צי של צפלינים - בלוני הליום ענקיים. המבנה הזה הוא אחד מ- 14 בסיסי ענקשניבנו באזור הים ומהם יצאו לפעילות הסיור לאורך חופי ארה"ב. דבר נוסף, עקבהמאמץ המלחמתי והדרישה המוגברת למתכת, הוחלט לבנות את מבני הענק האלו מעץ שהיהזמין אז וגם היום בסביבה הזו. דרך אגב עד היום פועלים במקום מנסרות עץ, ואף במבנהתאום שהיה ממזרח למבנה המוזיאון שכנה במשך שנים מנסרת ענק שנשרפה יחד עם המבנהבתחילת שנות ה-90. ועכשיו לתצוגה האווירית שבמקום. כ- 20 מטוסים ומסוקים מתחילתעולם התעופה ועד ל- F14tomcat לאמשהוא מיוחד בכלל, הוסיפו קצת רכבים וקצת טרקטורים וגם סרטון קצר על התקופה (כל מהשסיפרתי לכם קודם, לא חשבתם שלמדתי על זה בשיעורי היסטוריה... ) בחצר המוזיאון ישמטוס מטען גדול במיוחד שנבנה על מנת לשנע בטיסה את המסוק הענק של "אריקסוןמנופי אוויר" המסוק הכתום שרואים מדי פעם על המרקע שמשמש מנוף ענק להובלותמיוחדות של גשרים, אנטנות ובולי עץ. נחמד, וזה גם הציון הכללי שמקבל המקום. ומכאןלאורך הכביש מחלבות ליצור גבינות עם מרכז מבקרים ואטרקציות לילדים. נכנסו לאחתהמחלבות בגלל תצוגת הטרקטורים המשאיות והכלים החקלאים. טעמנו ממרחים וגבינות ואףקנינו נתח של גבינת ברי טעימה שנשנשנו ממנה ימים מספר.

 

בדרך עוברים עיירות קטנות ואף רכבת קיטור תיירותיתשהתגלגלה לצד הכביש בכיוון צפון. באחד הפעמים חיכינו ברמזור כאשר היא חצתה אתדרכנו ונהג הקטר צפר לנו צפירת תודה ארוכה לפי כל כללי הטקס מתקופת המערבונים.הגענו לעת ערב לעיירה הצפונית ביותר באורגוןASTORIA ממש עלהגשר החוצה למדינת וושינגטון לא מצאנו קמפינג ונכנסו לישון במוטל דרכים עם מטבחמזווד מלא, שהיה מתאים לנו לבישולים לכביסה ולהתארגנות מחדש.

זהו עד כאן....צפון מערב ארה"ב שקיבלה אותנו עם הדלתשל המקרר פתוחה על רבע איזה מזל... סיכון מחושב או ניהול סיכונים? בפרק הבא נבדוקאת מדינות הקור...  צפו לבאות...

 



















5 תגובות
פרק 14- לאורך החוף הקליפורני
31/03/2016 18:40
אריה וחוה זלי

יאללה כבר הרבה זמן לא כתבתי לא יודע למה.... גם בגלל שיותר נוח לי לשלוח תמונות בפייסבוק שהוא יותר מהיר וזמין מהבלוגר (ביננו, אני לא אוהב את הבלוגר...) וגם בגלל שלא הצלחתי לשבת בשקט ולכתוב. בקיצור תירוצים יש לי עד אלסקה וחזרה. מה שנתן לי דחיפה לשבת ולכתוב,  הוא ההגעה שלנו לפארק הלאומי רדווד, ולפארקי המדינה הסובבים אותו, המוכרזים כולם כנכסי העולם ברשימה של יונסקו. זה מקום מגניב בו גדלים עצי רדווד, יש כאן את חורשת העצים הגבוהים ביותר בעולם (100 מ' גובה).... השמורה היא גם שמורת חוף.

לאחר הלילה הקר שהיה לנו בחוף יוריקה אתמול, על המפרץ, עם גשם שדפק כל הלילה  ומשאיות שרצות בכביש המקביל... 

היום נכנסו לחניון העליון על כביש "העצים הגבוהים " במרכז הארץ,  ורחוק מהים ובאמת יותר חם פה, חם זה מוגזם  בא נגיד נעים...  אבל שמורת טבע אמיתית!

זה חניון פרימטיבי, ללא חשמל, ללא חיבורי מים  ושירותים. וגם אין וואיי פיי.... שירותים יש וגם מקלחות עם מים חמים. השעה היא 17:30 מחשיך כאן בסביבות 19.30 כך שאני יכול לכתוב בשקט ללא הפרעה... אין שיחות טלפון לא פייסבוק ולא ואטסאפ שלא הצלחתי להימלט מהם בטיול על אף שהצהרתי לעשות זאת... לשמחתי וגם לצערי אני לא מצליח.... 

בקיצור מה עבר עלינו מאז יציאתנו בפעם השניה מלאס וגאס - זה נראה כמו חודשים רבים... בבוקרו של יום  18/3/16 יצאנו כאשר פנינו מועדות ללוס אנג'לס לחוף הפסיפי להתחיל לעלות צפונה לאט לאט לאורך חופה המערבי של קליפורניה. את העצירה הראשונה עשינו בעיירת הכורים המשוחזרת "קליקו" על פי המלצתו של אלון ידידי הזכור לטוב מהפרקים הקודמים... באמת עיר של מערב פרוע משוחזרת על כל האביזרים הנדרשים. למרות שזאת מלכודת תיירים, אתה לא מרגיש כך, ונחמד להעביר שם שעה קלה. יש במקום מכרה עם סיור בקרונית כורים. אני בהחלט ממליץ לכל מי שנוסע לכיוון L.A. שישבור את הנסיעה הארוכה בביקור במקום. המקום הוא פארק מקומי ועלות כניסה 8$ לרכב.



המשכנו בנסיעתנו לכיוון L.A., למרות הזהרותיו של רון שביום שישי, התחבורה בעיר וסביבתה פקוקות להחריד. (קליפורניה ואזור לוס אנג'לס הם המקומות המיושבים ביותר בארה"ב) ואכן, נתקענו בפקקים....

המשכנו לכיוון מאליבו הזכורה לי לטובה מביקורי הקודם אצל דרור חברנו שגר עכשיו בקוסטה ריקה. מצאנו קמפינג נחמד ביותר על הצוק והחנינו ללילה. שינוי מרענן צבעי הירוק והכחול של האזור לעומת הצהוב של  המדבר באזור ווגאס. קמפינג מסודר עם כל החיבורים כולל וואי פיי. חנינו בין אדם מבוגר ובתו הצעירה, לבין זוג חיילים צעירים בחופשה שממשיכים כמו שאנו מתכננים על החוף לכיוון סאן פרנסיסקו. לא יודע איך מחנכים אותם שם בצבא הגדול בעולם... אבל 2 אלו התעוררו ב4.30 והיו עסוקים בהתארגנות עד השעה8....

התעוררנו לאחר שינה מתוקה והחלטנו לנסוע לעיר "לחרוש" את כל אתרי התיירות המומלצים - שדרת הכוכבים,סיור מונחה בין בתי המפורסמים ב- בברלי הילס וסביבתה, התאטרון הסיני. אין מה לעשות, המחנה המשותף הוא נמוך, אבל משותף.

ליד משרד הכרטיסים של סיורי האוטובוס ראיתי פסל של אלביס פרסלי בגודל מלא ונזכרתי באחי ורעי וחברי לעבודה ישראל פרייפלד ז"ל שנפטר לפני מספר שנים והיה "משוגע" על שירי אלביס פרסלי. במסע זה החלטתי עוד לפני תחילתו, כי אני אפרד מאנשים חשובים לי ע"י כתיבת מאמרים עליהם ועל עשייתם. יצא הגורל והפסל הזה נפל עלי, וחשתי צורך לכתוב כמה מילים לזכרו של ישראל היקר. 


ישראל שהיה מכובשי החרמון הסורי במלחמת יום הכיפורים, הוא דוגמא למגש הכסף עליה קמה מדינה שסועה זו. אני חושב שהם לא מגש הכסף הם מגש הזהב. עד סוף ימיו לא שכח את אותם שעות קשות בכיבוש החרמון. כל פעם שהיינו נתקלים בבעיה הן פיסית והן נפשית, תמיד אמר: "עזוב שטויות, זה כלום לעומת מה שהיה שם". כמחווה של כבוד, הצטלמתי עם פסלו של אלביס וגם חיפשתי את טביעות ידיו. ישראל נהג לאמר כי אלביס הוא המלך הגדול מכולם, ואני כהקנטה הייתי אומר שהחיפושיות יותר טובים. חיפשתי שעה ארוכה, הלכתי משני צידי הרחוב מספר בלוקים הלוך וחזור ולא מצאתי את טביעת ידיו, כשחווה מסתרחת אחרי ולא מבינה מה למען השם אני עושה. אז ישראל אחי,לידיעתך: "טביעות האצבעות הראשונות בשדרה, שייכות למלך אלביס". גם האקדמיה חושבת בדיוק כמוך, ומספר 2 הם באמת הביטלס.



בשדרת הכוכבים מסתובבים הרבה טיפוסים מוזרים בתחפושות של דמויות ידוענים מעולם הקולנוע והבידור. היה גם אלביס, אבל הוא נעלם לי מהעין. (ראיתי אותו לפני שנפל לי האסימון עם הפסל) בטמן, סופרמן, קפטן אמריקה, מיקי ומיני מאוס - בקיצור שלל העתקים מדויקים שתמורת תצלום אתם, תשלם תשלום סמלי - דולר או 2 והם באמת לא לוחצים יותר מידי (מה שתיתן טוב להם) שתי דרגות מעל קיבוץ נדבות....






בבוקר יום ראשון החלטנו ללכת לחוף וניס מסנטה מוניקה ברגל. צעדנו כשעתיים בין החופים המפוצצים בדוכני אמנים ושוק סידקית, הומלסים ואלפי אנשים חביבים שיצאנו לטעום את טעמה המתוק של שמשאביבית. במקום גם שוק פשפשים שההומלסים סחבו בעגלות סופרמרקט. גם זמרים מתחילים וכאלו שכבר נגמר להם הסוס  ניסו את מזלם בטיילת והכל ביחד חגיגה לעיניים. אפילו בית כנסת קטן גילינו בחוף וניס. מי שמגיע לאזור חייב לעשות סיבוב, במקום פסטיבל קבוע מין שילוב של הטיילת של פעם באילת, ושוק הפשפשים של יפו,וגם קצת טיילת של נתניה.

פעם נוספת אני שם לב להבדלי המעמדות בארה"ב, מנערים צעירים במכוניות אקזוטיות - פררי, פורשה, למבורגיני ועד אנשים מבוגרים שדוחפים עגלת סופרמרקט שכל עולמם הדהוי נכנס בעגלת קניות. לא ראיתי את הנערה הקליפורנית המפורסמת הבלונדינית החטובה והשזופה בבקיני מינימלי משחקת כדורעף חופים... לעומת זאת ראיתי מלא נשים עבות בשר משחקות כדור עף חוף... השרירנים היה סגור אך היו שם מספר בריונים שהתאמנו ועשו פוזות לסביבה... שם ראיתי משהוא קרוב לנערה הקליפורנית מבחינת צבע ושיזוף אבל היא נראתה יותר גבר מאחלה גבר... משמר המפרץ דומה לסרט, מצילים תמירים שזופים ומגוידים בבגדי ים ועם סוצ'רים אדומים (בגלל הקור) עדין לא ממש חם...רכובים על טנדרים טויוטה אדומים ומבריקים מזוודים בכל טוב כאילו לקחו את הקטלוג שלARB או WARENושפכו אותו פנימה. לגולשים אין גיל.... מילדים קטנים קרוב לחוף ועד זקנים ממש ולא ממש זריזים אבל עם רוח קרב של אנשים שעברו דבר מה בחייהם... אהבתי את זה שעולם הגלישה אינו שייך רק לצעירים, כמובן כולם בחליפות צבעוניות.





פאר היצירה - המזח של סנטהברברה, בחוף הצמוד היה מצג של משוחררי צבא שבניגוד למצטייר לנו, העם רוחש להם כבודרב. המצג היה נגד התערבות ארה"ב בנעשה במדינות זרות כולל הצגת דגם של בית הקברותהצבאי של אמריקה בוושינגטון והצלבים מסודרים שורות שורות... 

בשורה הראשונה היה גם מגןדויד המייצג חלל יהודי וגם סהר המייצג חלל מוסלמי... הוותיקים חילקו חומר כתוב וגםפתחו בשיחות עם העוברים ושבים. סה"כ הם הצליחו לגרום לאנשים רבים להתעניין וגםלהביע סימפטיה... מעניין מי עומד מאחוריהם? אני מקווה שזה נקי ולא פוליטי...




ברכת צבים



מאחר והיינו עייפים מהלילה הקודם, המשכנו יחסית מוקדם לעיירה ונטורה עם קמפינג חצוף שדרש 68$ ללילה. העדפנו לישון במוטל במחיר של 70$ עם כל התנאים והפינוקים ובמיוחד עם חשמל לאפיית לחם מיוחד שחווה מכינה לי.

בוודאי שמתם לב בתמונות כי השלתי מספר קילוגרמים ממשקלי. זה נעשה ע"י "שמירה צמודה" של חווה עלי ועל מה נכנס לי לפה. היא לא נותנת לי לאכול ג'אנק פוד, רק אוכל בריא. אחד החביבים עלי הוא קרקר מדגנים מלאים שחווה שתחייה אופה לי. וכדי לאפות אותו דרושים  לנו 220 וולט, מה שאין בכל מקום.

התעוררנו בבוקר לתוך הנוחות של המלון מעריכים את כל מה שיש למלון להציע ואין לנו בקמפר. נסענו לסנטה ברברה- עיירת חוף בסגנון ים תיכוני ספרדי - בתים לבנים בעלי רעפים אדומים. במקום בית המשפט הראשון שנבנה בקליפורניה ופעיל עד היום. מבנה גדול ומפואר שלא היה מבייש שום מוזיאון טוב. במקום שיטת חנייה מעניינת - אתה חונה בחניות על פי זמנים קצובים. ישנם רחובות של שעתיים חנייה והפחות מבוקשים שלוש שעות. והכי מבוקשים – חצי שעה. אין צורך לשלם,אבל אנשי העירייה עוברים וממרקרים עם גיר את הצמיג שלך. והיה וחזרו אחרי שעתיים ולא זזת, קיבלת דו"ח. הזזת את הרכב כמה מטרים קדימה, ניצלת. קצת מוזר לגלות חניות ציבוריות ללא תשלום, אבל צריך לחלוק אותן עם הכלל. רעיון יפה ולמען האזרחים.

המשכנו למוזיאון הגדול לאומנות בעיר, אך לצערה של חווה הוא היה סגור. המשכנו למרינה. במקום  מרינה מקצועית וניתן לראות את העושר שנשקף מהספינות העוגנות במקום. שוב קמפינג על הכביש הראשי,קטן ונחמד. מסתבר כי הרבה אנשים או שאיבדו את בתיהם או שיצאו לפנסיה, מכרו את ביתם,קנו טנדר וקראוון מפלצתיים ונוסעים בעקבות השמש. גם כאלה וגם כאלה, אנו פוגשים בקמפינגים בכביש 1 לאורך החוף הקליפורני. בגדול תושבי המדינות הצפוניות נוסעים דרומה עם השמש...

למחרת נסענו לעיירת המיסיון סאן לואיס אובסיפו שבמרכזה קיים מיסיון מלפני מאתיים שנה - הבניין הכי מרשים בעיר מבניית אדובי. לעיר אטרציה נוספת והיא סמטת המסטיקים. סמטה צרה בין שני מבנים ברוחב מטר וחצי ולמקום הרגל משונה - כל מי שחשקה נפשו מדביק מסטיק לעוס על הקירות. סמטה "דביקה"... כל המדביק נחשב כחלק מיצירת אמנות. חוץ  מזה אין לעיירה מה להציע כך שלא מומלץ להיכנס אליה.




ממשיכים צפונה"פיסמו" החוף שכולם מתחרעים עליו לא משנה איזה רכב יש לך שים 5 דולר כניסה וכנס לחוף... יום קרררר... רוח מערבית חזקה נושבת... החלטתי לא להיכנס לחוף כן כן אני מחכה לתגובות שלכם... התנחמתי בסנדוויץ פסטרמה בבגט צרפתי ובירה IPA  של סיירה נבדה. המשכנו למורו - ביי כאשר אני מכוון לחזור לחוף פיסמו בדרך חזרה...

סיבוב מול הסלע המרשים התמקמנו בקמפינג "מעפן" בתוך העיר אבל רחוק מרעש ורוח האוקינוס. עיירה נחמדה מורו – ביי. יצאנו לסיבוב קצר גם כאן טיפוסים מזוקנים ונשים בשמלות צבעוניות בגרבי צמר עבות חמושות בנעלי או סנדלי "בירקנשטוק" המון חיפושיות וגם טרנספורטים משנות ה- 70 – 80  חניות טבע וסופר אורגני.




המשכנו צפונה לטירת הרסט טירה שבנה אל העיתונות הרסט במשך 26 שנה משנות ה-20 ועד למלחמת העולם השניה... במקום אחת מהחוות הגדולות באמריקה לגידול בקר השייכת למשפחה, את הטירה על אחזקתה היקרה העבירו למחלקת פארקי המדינה של קליפורניה שמנהלת את המקום. לקחנו את הסיבוב הארוך בדגש על ארכיטקטורה ואומנות . (מה לעשות כך זה שאשתך היא גם אומנית וגם למדה אדריכלות) בעקבות טיול בילדותו לאירופה והמזרח התיכון האדון בנה טירה בסגנון ים תיכוני כולל נטיעת צמחיה ועצי פרי שמתאימים מבחינת האקלים. אין מדובר במוזיאון, מדובר בצילום מצב של כל תקופות הבניה וערבוביית החפצים שנמצאים שם . מאחר והאיש היה חובב אומנות ומה שמצא חן בעיניו קנה. שוב מחנה משותף נמוך אבל משותף... נהניתי בסיור וחבל שלא נכנסים לחווה המדהימה שאפשר לראות מגני הטירה. טיפ - הבריכה הפנימית היא גולת הכותרת... וכן משאירים אותה לסוף כל הסיורים....






יאללה כביש מס 1 ואריות הים שרובצים על חופיו משילים כרגע את עורם כהכנה לקיץ וגם מלווים את הדור הצעיר... מי שמסכל טוב יכול לראות לוויתנים בעומק וגם קטלנים. אני לא ראיתי מטיילים רבים פוקדים את החופים אולי בגלל מזג האויר החורפי משהו... נציין שעד כה לא ירד עלינו גשם ומזג האויר היה יבש... המשכנו בנסיעה לאורך החוף לתפוס קצת מרחק עקב הביקורים הרבים שלנו בתצפיות...




איזה כיף לנהוג על כביש מס 1 על העליות והירידות הסיבובים והמראות העוצמתיים... אני העברתי את ברל'ה למצב ידני והחלפתי הילוכים ידנית כל הדרך עד לעיר כרמל. 

 נכנסו לסיבוב קצר בעיירה הנחמדה הזאת והמשכנו לעיר מונטריי כניסה ל-וולמארט לקניות, החלפת בקבוק גז פרופן לקמפר... החלטנו לישון בוולמארט במגרש החניה. הרשת מפרסמת שניתן לישון אצלם... דווקא ישנו מצוין במקום והתעוררנו לבוקר עם דוח חניה בעלות 40$ שקיבלנו מהעירייה המקומית...הם טוענים שיש שילוט... אני לא ראיתי בכניסה ממנה נכנסתי שום שילוט! צילמתי את הכניסה העברתי את הדוח וגם את התמונות לליאור לטיפול... חוה תפשה שפעת ולכן נכנסו למוטל בסןפרנסיסקו קצת תנאים לשיפור מצב הרוח...




5 תגובות
פרק 14- לאורך החוף הקליפורני
31/03/2016 18:40
אריה וחוה זלי

יאללה כבר הרבה זמן לא כתבתי לא יודע למה.... גם בגלל שיותר נוח לי לשלוח תמונות בפייסבוק שהוא יותר מהיר וזמין מהבלוגר (ביננו, אני לא אוהב את הבלוגר...) וגם בגלל שלא הצלחתי לשבת בשקט ולכתוב. בקיצור תירוצים יש לי עד אלסקה וחזרה. מה שנתן לי דחיפה לשבת ולכתוב,  הוא ההגעה שלנו לפארק הלאומי רדווד, ולפארקי המדינה הסובבים אותו, המוכרזים כולם כנכסי העולם ברשימה של יונסקו. זה מקום מגניב בו גדלים עצי רדווד, יש כאן את חורשת העצים הגבוהים ביותר בעולם (100 מ' גובה).... השמורה היא גם שמורת חוף.

לאחר הלילה הקר שהיה לנו בחוף יוריקה אתמול, על המפרץ, עם גשם שדפק כל הלילה  ומשאיות שרצות בכביש המקביל... 

היום נכנסו לחניון העליון על כביש "העצים הגבוהים " במרכז הארץ,  ורחוק מהים ובאמת יותר חם פה, חם זה מוגזם  בא נגיד נעים...  אבל שמורת טבע אמיתית!

זה חניון פרימטיבי, ללא חשמל, ללא חיבורי מים  ושירותים. וגם אין וואיי פיי.... שירותים יש וגם מקלחות עם מים חמים. השעה היא 17:30 מחשיך כאן בסביבות 19.30 כך שאני יכול לכתוב בשקט ללא הפרעה... אין שיחות טלפון לא פייסבוק ולא ואטסאפ שלא הצלחתי להימלט מהם בטיול על אף שהצהרתי לעשות זאת... לשמחתי וגם לצערי אני לא מצליח.... 

בקיצור מה עבר עלינו מאז יציאתנו בפעם השניה מלאס וגאס - זה נראה כמו חודשים רבים... בבוקרו של יום  18/3/16 יצאנו כאשר פנינו מועדות ללוס אנג'לס לחוף הפסיפי להתחיל לעלות צפונה לאט לאט לאורך חופה המערבי של קליפורניה. את העצירה הראשונה עשינו בעיירת הכורים המשוחזרת "קליקו" על פי המלצתו של אלון ידידי הזכור לטוב מהפרקים הקודמים... באמת עיר של מערב פרוע משוחזרת על כל האביזרים הנדרשים. למרות שזאת מלכודת תיירים, אתה לא מרגיש כך, ונחמד להעביר שם שעה קלה. יש במקום מכרה עם סיור בקרונית כורים. אני בהחלט ממליץ לכל מי שנוסע לכיוון L.A. שישבור את הנסיעה הארוכה בביקור במקום. המקום הוא פארק מקומי ועלות כניסה 8$ לרכב.



המשכנו בנסיעתנו לכיוון L.A., למרות הזהרותיו של רון שביום שישי, התחבורה בעיר וסביבתה פקוקות להחריד. (קליפורניה ואזור לוס אנג'לס הם המקומות המיושבים ביותר בארה"ב) ואכן, נתקענו בפקקים....

המשכנו לכיוון מאליבו הזכורה לי לטובה מביקורי הקודם אצל דרור חברנו שגר עכשיו בקוסטה ריקה. מצאנו קמפינג נחמד ביותר על הצוק והחנינו ללילה. שינוי מרענן צבעי הירוק והכחול של האזור לעומת הצהוב של  המדבר באזור ווגאס. קמפינג מסודר עם כל החיבורים כולל וואי פיי. חנינו בין אדם מבוגר ובתו הצעירה, לבין זוג חיילים צעירים בחופשה שממשיכים כמו שאנו מתכננים על החוף לכיוון סאן פרנסיסקו. לא יודע איך מחנכים אותם שם בצבא הגדול בעולם... אבל 2 אלו התעוררו ב4.30 והיו עסוקים בהתארגנות עד השעה 8....

התעוררנו לאחר שינה מתוקה והחלטנו לנסוע לעיר "לחרוש" את כל אתרי התיירות המומלצים - שדרת הכוכבים, סיור מונחה בין בתי המפורסמים ב- בברלי הילס וסביבתה, התאטרון הסיני. אין מה לעשות, המחנה המשותף הוא נמוך, אבל משותף.

ליד משרד הכרטיסים של סיורי האוטובוס ראיתי פסל של אלביס פרסלי בגודל מלא ונזכרתי באחי ורעי וחברי לעבודה ישראל פרייפלד ז"ל שנפטר לפני מספר שנים והיה "משוגע" על שירי אלביס פרסלי. במסע זה החלטתי עוד לפני תחילתו, כי אני אפרד מאנשים חשובים לי ע"י כתיבת מאמרים עליהם ועל עשייתם. יצא הגורל והפסל הזה נפל עלי, וחשתי צורך לכתוב כמה מילים לזכרו של ישראל היקר. 


ישראל שהיה מכובשי החרמון הסורי במלחמת יום הכיפורים, הוא דוגמא למגש הכסף עליה קמה מדינה שסועה זו. אני חושב שהם לא מגש הכסף הם מגש הזהב. עד סוף ימיו לא שכח את אותם שעות קשות בכיבוש החרמון. כל פעם שהיינו נתקלים בבעיה הן פיסית והן נפשית, תמיד אמר: "עזוב שטויות, זה כלום לעומת מה שהיה שם". כמחווה של כבוד, הצטלמתי עם פסלו של אלביס וגם חיפשתי את טביעות ידיו. ישראל נהג לאמר כי אלביס הוא המלך הגדול מכולם, ואני כהקנטה הייתי אומר שהחיפושיות יותר טובים. חיפשתי שעה ארוכה, הלכתי משני צידי הרחוב מספר בלוקים הלוך וחזור ולא מצאתי את טביעת ידיו, כשחווה מסתרחת אחרי ולא מבינה מה למען השם אני עושה. אז ישראל אחי, לידיעתך: "טביעות האצבעות הראשונות בשדרה, שייכות למלך אלביס". גם האקדמיה חושבת בדיוק כמוך, ומספר 2 הם באמת הביטלס.



בשדרת הכוכבים מסתובבים הרבה טיפוסים מוזרים בתחפושות של דמויות ידוענים מעולם הקולנוע והבידור. היה גם אלביס, אבל הוא נעלם לי מהעין. (ראיתי אותו לפני שנפל לי האסימון עם הפסל) בטמן, סופרמן, קפטן אמריקה, מיקי ומיני מאוס - בקיצור שלל העתקים מדויקים שתמורת תצלום איתם, תשלם תשלום סמלי - דולר או 2 והם באמת לא לוחצים יותר מידי (מה שתיתן טוב להם) שתי דרגות מעל קיבוץ נדבות....






בבוקר יום ראשון החלטנו ללכת לחוף וניס מסנטה מוניקה ברגל. צעדנו כשעתיים בין החופים המפוצצים בדוכני אמנים ושוק סידקית, הומלסים ואלפי אנשים חביבים שיצאנו לטעום את טעמה המתוק של שמש אביבית. במקום גם שוק פשפשים שההומלסים סחבו בעגלות סופרמרקט. גם זמרים מתחילים וכאלו שכבר נגמר להם הסוס  ניסו את מזלם בטיילת והכל ביחד חגיגה לעיניים. אפילו בית כנסת קטן גילינו בחוף וניס. מי שמגיע לאזור חייב לעשות סיבוב, במקום פסטיבל קבוע מין שילוב של הטיילת של פעם באילת, ושוק הפשפשים של יפו, וגם קצת טיילת של נתניה.

פעם נוספת אני שם לב להבדלי המעמדות בארה"ב, מנערים צעירים במכוניות אקזוטיות - פררי, פורשה, למבורגיני ועד אנשים מבוגרים שדוחפים עגלת סופרמרקט שכל עולמם הדהוי נכנס בעגלת קניות. לא ראיתי את הנערה הקליפורנית המפורסמת הבלונדינית החטובה והשזופה בבקיני מינימלי משחקת כדורעף חופים... לעומת זאת ראיתי מלא נשים עבות בשר משחקות כדור עף חוף... השרירנים היה סגור אך היו שם מספר בריונים שהתאמנו ועשו פוזות לסביבה... שם ראיתי משהוא קרוב לנערה הקליפורנית מבחינת צבע ושיזוף אבל היא נראתה יותר גבר מאחלה גבר... משמר המפרץ דומה לסרט, מצילים תמירים שזופים ומגוידים בבגדי ים ועם סוצ'רים אדומים (בגלל הקור) עדין לא ממש חם... רכובים על טנדרים טויוטה אדומים ומבריקים מזוודים בכל טוב כאילו לקחו את הקטלוג של ARB או WAREN ושפכו אותו פנימה. לגולשים אין גיל.... מילדים קטנים קרוב לחוף ועד זקנים ממש ולא ממש זריזים אבל עם רוח קרב של אנשים שעברו דבר מה בחייהם... אהבתי את זה שעולם הגלישה אינו שייך רק לצעירים, כמובן כולם בחליפות צבעוניות.





פאר היצירה - המזח של סנטה ברברה, בחוף הצמוד היה מצג של משוחררי צבא שבניגוד למצטייר לנו, העם רוחש להם כבוד רב. המצג היה נגד התערבות ארה"ב בנעשה במדינות זרות כולל הצגת דגם של בית הקברות הצבאי של אמריקה בוושינגטון והצלבים מסודרים שורות שורות... 

בשורה הראשונה היה גם מגן דויד המייצג חלל יהודי וגם סהר המייצג חלל מוסלמי... הוותיקים חילקו חומר כתוב וגם פתחו בשיחות עם העוברים ושבים. סה"כ הם הצליחו לגרום לאנשים רבים להתעניין וגם להביע סימפטיה... מעניין מי עומד מאחוריהם? אני מקווה שזה נקי ולא פוליטי...




ברכת צבים



מאחר והיינו עייפים מהלילה הקודם, המשכנו יחסית מוקדם לעיירה ונטורה  עם קמפינג חצוף שדרש 68$ ללילה. העדפנו לישון במוטל במחיר של 70$ עם כל התנאים והפינוקים ובמיוחד עם חשמל לאפיית לחם מיוחד שחווה מכינה לי.

בוודאי שמתם לב בתמונות כי השלתי מספר קילוגרמים ממשקלי. זה נעשה ע"י "שמירה צמודה" של חווה עלי ועל מה נכנס לי לפה. היא לא נותנת לי לאכול ג'אנק פוד, רק אוכל בריא. אחד החביבים עלי הוא קרקר מדגנים מלאים שחווה שתחייה אופה לי. וכדי לאפות אותו דרושים  לנו 220 וולט, מה שאין בכל מקום.

התעוררנו בבוקר לתוך הנוחות של המלון מעריכים את כל מה שיש למלון להציע ואין לנו בקמפר. נסענו לסנטה ברברה - עיירת חוף בסגנון ים תיכוני ספרדי - בתים לבנים בעלי רעפים אדומים. במקום בית המשפט הראשון שנבנה בקליפורניה ופעיל עד היום. מבנה גדול ומפואר שלא היה מבייש שום מוזיאון טוב. במקום שיטת חנייה מעניינת - אתה חונה בחניות על פי זמנים קצובים. ישנם רחובות של שעתיים חנייה והפחות מבוקשים שלוש שעות. והכי מבוקשים – חצי שעה. אין צורך לשלם, אבל אנשי העירייה עוברים וממרקרים עם גיר את הצמיג שלך. והיה וחזרו אחרי שעתיים ולא זזת, קיבלת דו"ח. הזזת את הרכב כמה מטרים קדימה, ניצלת. קצת מוזר לגלות חניות ציבוריות ללא תשלום, אבל צריך לחלוק אותן עם הכלל. רעיון יפה ולמען האזרחים.

המשכנו למוזיאון הגדול לאומנות בעיר, אך לצערה של חווה הוא היה סגור. המשכנו למרינה. במקום  מרינה מקצועית וניתן לראות את העושר שנשקף מהספינות העוגנות במקום. שוב קמפינג על הכביש הראשי, קטן ונחמד. מסתבר כי הרבה אנשים או שאיבדו את בתיהם או שיצאו לפנסיה, מכרו את ביתם, קנו טנדר וקראוון מפלצתיים ונוסעים בעקבות השמש. גם כאלה וגם כאלה, אנו פוגשים בקמפינגים בכביש 1 לאורך החוף הקליפורני. בגדול תושבי המדינות הצפוניות נוסעים דרומה עם השמש...

למחרת נסענו לעיירת המיסיון סאן לואיס אובסיפו שבמרכזה קיים מיסיון מלפני מאתיים שנה - הבניין הכי מרשים בעיר מבניית אדובי. לעיר אטרציה נוספת והיא סמטת המסטיקים. סמטה צרה בין שני מבנים ברוחב מטר וחצי ולמקום הרגל משונה - כל מי שחשקה נפשו מדביק מסטיק לעוס על הקירות. סמטה "דביקה"... כל המדביק נחשב כחלק מיצירת אמנות. חוץ  מזה אין לעיירה מה להציע כך שלא מומלץ להיכנס אליה.




ממשיכים צפונה "פיסמו" החוף שכולם מתחרעים עליו לא משנה איזה רכב יש לך שים 5 דולר כניסה וכנס לחוף... יום קרררר... רוח מערבית חזקה נושבת... החלטתי לא להיכנס לחוף כן כן אני מחכה לתגובות שלכם... התנחמתי בסנדוויץ פסטרמה בבגט צרפתי ובירה IPA של סיירה נבדה. המשכנו למורו - ביי כאשר אני מכוון לחזור לחוף פיסמו בדרך חזרה...

סיבוב מול הסלע המרשים התמקמנו בקמפינג "מעפן" בתוך העיר אבל רחוק מרעש ורוח האוקינוס. עיירה נחמדה מורו – ביי. יצאנו לסיבוב קצר גם כאן טיפוסים מזוקנים ונשים בשמלות צבעוניות בגרבי צמר עבות חמושות בנעלי או סנדלי "בירקנשטוק" המון חיפושיות וגם טרנספורטים משנות ה- 70 – 80  חניות טבע וסופר אורגני.




המשכנו צפונה לטירת הרסט טירה שבנה אל העיתונות הרסט במשך 26 שנה משנות ה-20 ועד למלחמת העולם השניה... במקום אחת מהחוות הגדולות באמריקה לגידול בקר השייכת למשפחה, את הטירה על אחזקתה היקרה העבירו למחלקת פארקי המדינה של קליפורניה שמנהלת את המקום. לקחנו את הסיבוב הארוך בדגש על ארכיטקטורה ואומנות . (מה לעשות כך זה שאשתך היא גם אומנית וגם למדה אדריכלות) בעקבות טיול בילדותו לאירופה והמזרח התיכון האדון בנה טירה בסגנון ים תיכוני כולל נטיעת צמחיה ועצי פרי שמתאימים מבחינת האקלים. אין מדובר במוזיאון, מדובר בצילום מצב של כל תקופות הבניה וערבוביית החפצים שנמצאים שם . מאחר והאיש היה חובב אומנות ומה שמצא חן בעיניו קנה. שוב מחנה משותף נמוך אבל משותף... נהניתי בסיור וחבל שלא נכנסים לחווה המדהימה שאפשר לראות מגני הטירה. טיפ - הבריכה הפנימית היא גולת הכותרת... וכן משאירים אותה לסוף כל הסיורים....






יאללה כביש מס 1 ואריות הים שרובצים על חופיו משילים כרגע את עורם כהכנה לקיץ וגם מלווים את הדור הצעיר... מי שמסכל טוב יכול לראות לוויתנים בעומק וגם קטלנים. אני לא ראיתי מטיילים רבים פוקדים את החופים אולי בגלל מזג האויר החורפי משהו... נציין שעד כה לא ירד עלינו גשם ומזג האויר היה יבש... המשכנו בנסיעה לאורך החוף לתפוס קצת מרחק עקב הביקורים הרבים שלנו בתצפיות...




איזה כיף לנהוג על כביש מס 1 על העליות והירידות הסיבובים והמראות העוצמתיים... אני העברתי את ברל'ה למצב ידני והחלפתי הילוכים ידנית כל הדרך עד לעיר כרמל. 

 נכנסו לסיבוב קצר בעיירה הנחמדה הזאת והמשכנו לעיר מונטריי כניסה ל-וולמארט לקניות, החלפת בקבוק גז פרופן לקמפר... החלטנו לישון בוולמארט במגרש החניה. הרשת מפרסמת שניתן לישון אצלם... דווקא ישנו מצוין במקום והתעוררנו לבוקר עם דוח חניה בעלות 40$ שקיבלנו מהעירייה המקומית... הם טוענים שיש שילוט... אני לא ראיתי בכניסה ממנה נכנסתי שום שילוט! צילמתי את הכניסה העברתי את הדוח וגם את התמונות לליאור לטיפול... חוה תפשה שפעת ולכן נכנסו למוטל בסן פרנסיסקו קצת תנאים לשיפור מצב הרוח...




0 תגובות
פרק 14- לאורך החוף הקליפורני
31/03/2016 18:40
אריה וחוה זלי

יאללה כבר הרבה זמן לא כתבתי לא יודע למה.... גם בגלל שיותר נוח לי לשלוח תמונות בפייסבוק שהוא יותר מהיר וזמין מהבלוגר (ביננו, אני לא אוהב את הבלוגר...) וגם בגלל שלא הצלחתי לשבת בשקט ולכתוב. בקיצור תירוצים יש לי עד אלסקה וחזרה. מה שנתן לי דחיפה לשבת ולכתוב,  הוא ההגעה שלנו לפארק הלאומי רדווד, ולפארקי המדינה הסובבים אותו, המוכרזים כולם כנכסי העולם ברשימה של יונסקו. זה מקום מגניב בו גדלים עצי רדווד, יש כאן את חורשת העצים הגבוהים ביותר בעולם (100 מ' גובה).... השמורה היא גם שמורת חוף.

לאחר הלילה הקר שהיה לנו בחוף יוריקה אתמול, על המפרץ, עם גשם שדפק כל הלילה  ומשאיות שרצות בכביש המקביל... 

היום נכנסו לחניון העליון על כביש "העצים הגבוהים " במרכז הארץ,  ורחוק מהים ובאמת יותר חם פה, חם זה מוגזם  בא נגיד נעים...  אבל שמורת טבע אמיתית!

זה חניון פרימטיבי, ללא חשמל, ללא חיבורי מים  ושירותים. וגם אין וואיי פיי.... שירותים יש וגם מקלחות עם מים חמים. השעה היא 17:30 מחשיך כאן בסביבות 19.30 כך שאני יכול לכתוב בשקט ללא הפרעה... אין שיחות טלפון לא פייסבוק ולא ואטסאפ שלא הצלחתי להימלט מהם בטיול על אף שהצהרתי לעשות זאת... לשמחתי וגם לצערי אני לא מצליח.... 

בקיצור מה עבר עלינו מאז יציאתנו בפעם השניה מלאס וגאס - זה נראה כמו חודשים רבים... בבוקרו של יום  18/3/16 יצאנו כאשר פנינו מועדות ללוס אנג'לס לחוף הפסיפי להתחיל לעלות צפונה לאט לאט לאורך חופה המערבי של קליפורניה. את העצירה הראשונה עשינו בעיירת הכורים המשוחזרת "קליקו" על פי המלצתו של אלון ידידי הזכור לטוב מהפרקים הקודמים... באמת עיר של מערב פרוע משוחזרת על כל האביזרים הנדרשים. למרות שזאת מלכודת תיירים, אתה לא מרגיש כך, ונחמד להעביר שם שעה קלה. יש במקום מכרה עם סיור בקרונית כורים. אני בהחלט ממליץ לכל מי שנוסע לכיוון L.A. שישבור את הנסיעה הארוכה בביקור במקום. המקום הוא פארק מקומי ועלות כניסה 8$ לרכב.



המשכנו בנסיעתנו לכיוון L.A., למרות הזהרותיו של רון שביום שישי, התחבורה בעיר וסביבתה פקוקות להחריד. (קליפורניה ואזור לוס אנג'לס הם המקומות המיושבים ביותר בארה"ב) ואכן, נתקענו בפקקים....

המשכנו לכיוון מאליבו הזכורה לי לטובה מביקורי הקודם אצל דרור חברנו שגר עכשיו בקוסטה ריקה. מצאנו קמפינג נחמד ביותר על הצוק והחנינו ללילה. שינוי מרענן צבעי הירוק והכחול של האזור לעומת הצהוב של  המדבר באזור ווגאס. קמפינג מסודר עם כל החיבורים כולל וואי פיי. חנינו בין אדם מבוגר ובתו הצעירה, לבין זוג חיילים צעירים בחופשה שממשיכים כמו שאנו מתכננים על החוף לכיוון סאן פרנסיסקו. לא יודע איך מחנכים אותם שם בצבא הגדול בעולם... אבל 2 אלו התעוררו ב4.30 והיו עסוקים בהתארגנות עד השעה 8....

התעוררנו לאחר שינה מתוקה והחלטנו לנסוע לעיר "לחרוש" את כל אתרי התיירות המומלצים - שדרת הכוכבים, סיור מונחה בין בתי המפורסמים ב- בברלי הילס וסביבתה, התאטרון הסיני. אין מה לעשות, המחנה המשותף הוא נמוך, אבל משותף.

ליד משרד הכרטיסים של סיורי האוטובוס ראיתי פסל של אלביס פרסלי בגודל מלא ונזכרתי באחי ורעי וחברי לעבודה ישראל פרייפלד ז"ל שנפטר לפני מספר שנים והיה "משוגע" על שירי אלביס פרסלי. במסע זה החלטתי עוד לפני תחילתו, כי אני אפרד מאנשים חשובים לי ע"י כתיבת מאמרים עליהם ועל עשייתם. יצא הגורל והפסל הזה נפל עלי, וחשתי צורך לכתוב כמה מילים לזכרו של ישראל היקר. 


ישראל שהיה מכובשי החרמון הסורי במלחמת יום הכיפורים, הוא דוגמא למגש הכסף עליה קמה מדינה שסועה זו. אני חושב שהם לא מגש הכסף הם מגש הזהב. עד סוף ימיו לא שכח את אותם שעות קשות בכיבוש החרמון. כל פעם שהיינו נתקלים בבעיה הן פיסית והן נפשית, תמיד אמר: "עזוב שטויות, זה כלום לעומת מה שהיה שם". כמחווה של כבוד, הצטלמתי עם פסלו של אלביס וגם חיפשתי את טביעות ידיו. ישראל נהג לאמר כי אלביס הוא המלך הגדול מכולם, ואני כהקנטה הייתי אומר שהחיפושיות יותר טובים. חיפשתי שעה ארוכה, הלכתי משני צידי הרחוב מספר בלוקים הלוך וחזור ולא מצאתי את טביעת ידיו, כשחווה מסתרחת אחרי ולא מבינה מה למען השם אני עושה. אז ישראל אחי, לידיעתך: "טביעות האצבעות הראשונות בשדרה, שייכות למלך אלביס". גם האקדמיה חושבת בדיוק כמוך, ומספר 2 הם באמת הביטלס.



בשדרת הכוכבים מסתובבים הרבה טיפוסים מוזרים בתחפושות של דמויות ידוענים מעולם הקולנוע והבידור. היה גם אלביס, אבל הוא נעלם לי מהעין. (ראיתי אותו לפני שנפל לי האסימון עם הפסל) בטמן, סופרמן, קפטן אמריקה, מיקי ומיני מאוס - בקיצור שלל העתקים מדויקים שתמורת תצלום איתם, תשלם תשלום סמלי - דולר או 2 והם באמת לא לוחצים יותר מידי (מה שתיתן טוב להם) שתי דרגות מעל קיבוץ נדבות....






בבוקר יום ראשון החלטנו ללכת לחוף וניס מסנטה מוניקה ברגל. צעדנו כשעתיים בין החופים המפוצצים בדוכני אמנים ושוק סידקית, הומלסים ואלפי אנשים חביבים שיצאנו לטעום את טעמה המתוק של שמש אביבית. במקום גם שוק פשפשים שההומלסים סחבו בעגלות סופרמרקט. גם זמרים מתחילים וכאלו שכבר נגמר להם הסוס  ניסו את מזלם בטיילת והכל ביחד חגיגה לעיניים. אפילו בית כנסת קטן גילינו בחוף וניס. מי שמגיע לאזור חייב לעשות סיבוב, במקום פסטיבל קבוע מין שילוב של הטיילת של פעם באילת, ושוק הפשפשים של יפו, וגם קצת טיילת של נתניה.

פעם נוספת אני שם לב להבדלי המעמדות בארה"ב, מנערים צעירים במכוניות אקזוטיות - פררי, פורשה, למבורגיני ועד אנשים מבוגרים שדוחפים עגלת סופרמרקט שכל עולמם הדהוי נכנס בעגלת קניות. לא ראיתי את הנערה הקליפורנית המפורסמת הבלונדינית החטובה והשזופה בבקיני מינימלי משחקת כדורעף חופים... לעומת זאת ראיתי מלא נשים עבות בשר משחקות כדור עף חוף... השרירנים היה סגור אך היו שם מספר בריונים שהתאמנו ועשו פוזות לסביבה... שם ראיתי משהוא קרוב לנערה הקליפורנית מבחינת צבע ושיזוף אבל היא נראתה יותר גבר מאחלה גבר... משמר המפרץ דומה לסרט, מצילים תמירים שזופים ומגוידים בבגדי ים ועם סוצ'רים אדומים (בגלל הקור) עדין לא ממש חם... רכובים על טנדרים טויוטה אדומים ומבריקים מזוודים בכל טוב כאילו לקחו את הקטלוג של ARB או WAREN ושפכו אותו פנימה. לגולשים אין גיל.... מילדים קטנים קרוב לחוף ועד זקנים ממש ולא ממש זריזים אבל עם רוח קרב של אנשים שעברו דבר מה בחייהם... אהבתי את זה שעולם הגלישה אינו שייך רק לצעירים, כמובן כולם בחליפות צבעוניות.





פאר היצירה - המזח של סנטה ברברה, בחוף הצמוד היה מצג של משוחררי צבא שבניגוד למצטייר לנו, העם רוחש להם כבוד רב. המצג היה נגד התערבות ארה"ב בנעשה במדינות זרות כולל הצגת דגם של בית הקברות הצבאי של אמריקה בוושינגטון והצלבים מסודרים שורות שורות... 

בשורה הראשונה היה גם מגן דויד המייצג חלל יהודי וגם סהר המייצג חלל מוסלמי... הוותיקים חילקו חומר כתוב וגם פתחו בשיחות עם העוברים ושבים. סה"כ הם הצליחו לגרום לאנשים רבים להתעניין וגם להביע סימפטיה... מעניין מי עומד מאחוריהם? אני מקווה שזה נקי ולא פוליטי...




ברכת צבים



מאחר והיינו עייפים מהלילה הקודם, המשכנו יחסית מוקדם לעיירה ונטורה  עם קמפינג חצוף שדרש 68$ ללילה. העדפנו לישון במוטל במחיר של 70$ עם כל התנאים והפינוקים ובמיוחד עם חשמל לאפיית לחם מיוחד שחווה מכינה לי.

בוודאי שמתם לב בתמונות כי השלתי מספר קילוגרמים ממשקלי. זה נעשה ע"י "שמירה צמודה" של חווה עלי ועל מה נכנס לי לפה. היא לא נותנת לי לאכול ג'אנק פוד, רק אוכל בריא. אחד החביבים עלי הוא קרקר מדגנים מלאים שחווה שתחייה אופה לי. וכדי לאפות אותו דרושים  לנו 220 וולט, מה שאין בכל מקום.

התעוררנו בבוקר לתוך הנוחות של המלון מעריכים את כל מה שיש למלון להציע ואין לנו בקמפר. נסענו לסנטה ברברה - עיירת חוף בסגנון ים תיכוני ספרדי - בתים לבנים בעלי רעפים אדומים. במקום בית המשפט הראשון שנבנה בקליפורניה ופעיל עד היום. מבנה גדול ומפואר שלא היה מבייש שום מוזיאון טוב. במקום שיטת חנייה מעניינת - אתה חונה בחניות על פי זמנים קצובים. ישנם רחובות של שעתיים חנייה והפחות מבוקשים שלוש שעות. והכי מבוקשים – חצי שעה. אין צורך לשלם, אבל אנשי העירייה עוברים וממרקרים עם גיר את הצמיג שלך. והיה וחזרו אחרי שעתיים ולא זזת, קיבלת דו"ח. הזזת את הרכב כמה מטרים קדימה, ניצלת. קצת מוזר לגלות חניות ציבוריות ללא תשלום, אבל צריך לחלוק אותן עם הכלל. רעיון יפה ולמען האזרחים.

המשכנו למוזיאון הגדול לאומנות בעיר, אך לצערה של חווה הוא היה סגור. המשכנו למרינה. במקום  מרינה מקצועית וניתן לראות את העושר שנשקף מהספינות העוגנות במקום. שוב קמפינג על הכביש הראשי, קטן ונחמד. מסתבר כי הרבה אנשים או שאיבדו את בתיהם או שיצאו לפנסיה, מכרו את ביתם, קנו טנדר וקראוון מפלצתיים ונוסעים בעקבות השמש. גם כאלה וגם כאלה, אנו פוגשים בקמפינגים בכביש 1 לאורך החוף הקליפורני. בגדול תושבי המדינות הצפוניות נוסעים דרומה עם השמש...

למחרת נסענו לעיירת המיסיון סאן לואיס אובסיפו שבמרכזה קיים מיסיון מלפני מאתיים שנה - הבניין הכי מרשים בעיר מבניית אדובי. לעיר אטרציה נוספת והיא סמטת המסטיקים. סמטה צרה בין שני מבנים ברוחב מטר וחצי ולמקום הרגל משונה - כל מי שחשקה נפשו מדביק מסטיק לעוס על הקירות. סמטה "דביקה"... כל המדביק נחשב כחלק מיצירת אמנות. חוץ  מזה אין לעיירה מה להציע כך שלא מומלץ להיכנס אליה.




ממשיכים צפונה "פיסמו" החוף שכולם מתחרעים עליו לא משנה איזה רכב יש לך שים 5 דולר כניסה וכנס לחוף... יום קרררר... רוח מערבית חזקה נושבת... החלטתי לא להיכנס לחוף כן כן אני מחכה לתגובות שלכם... התנחמתי בסנדוויץ פסטרמה בבגט צרפתי ובירה IPA של סיירה נבדה. המשכנו למורו - ביי כאשר אני מכוון לחזור לחוף פיסמו בדרך חזרה...

סיבוב מול הסלע המרשים התמקמנו בקמפינג "מעפן" בתוך העיר אבל רחוק מרעש ורוח האוקינוס. עיירה נחמדה מורו – ביי. יצאנו לסיבוב קצר גם כאן טיפוסים מזוקנים ונשים בשמלות צבעוניות בגרבי צמר עבות חמושות בנעלי או סנדלי "בירקנשטוק" המון חיפושיות וגם טרנספורטים משנות ה- 70 – 80  חניות טבע וסופר אורגני.




המשכנו צפונה לטירת הרסט טירה שבנה אל העיתונות הרסט במשך 26 שנה משנות ה-20 ועד למלחמת העולם השניה... במקום אחת מהחוות הגדולות באמריקה לגידול בקר השייכת למשפחה, את הטירה על אחזקתה היקרה העבירו למחלקת פארקי המדינה של קליפורניה שמנהלת את המקום. לקחנו את הסיבוב הארוך בדגש על ארכיטקטורה ואומנות . (מה לעשות כך זה שאשתך היא גם אומנית וגם למדה אדריכלות) בעקבות טיול בילדותו לאירופה והמזרח התיכון האדון בנה טירה בסגנון ים תיכוני כולל נטיעת צמחיה ועצי פרי שמתאימים מבחינת האקלים. אין מדובר במוזיאון, מדובר בצילום מצב של כל תקופות הבניה וערבוביית החפצים שנמצאים שם . מאחר והאיש היה חובב אומנות ומה שמצא חן בעיניו קנה. שוב מחנה משותף נמוך אבל משותף... נהניתי בסיור וחבל שלא נכנסים לחווה המדהימה שאפשר לראות מגני הטירה. טיפ - הבריכה הפנימית היא גולת הכותרת... וכן משאירים אותה לסוף כל הסיורים....






יאללה כביש מס 1 ואריות הים שרובצים על חופיו משילים כרגע את עורם כהכנה לקיץ וגם מלווים את הדור הצעיר... מי שמסכל טוב יכול לראות לוויתנים בעומק וגם קטלנים. אני לא ראיתי מטיילים רבים פוקדים את החופים אולי בגלל מזג האויר החורפי משהו... נציין שעד כה לא ירד עלינו גשם ומזג האויר היה יבש... המשכנו בנסיעה לאורך החוף לתפוס קצת מרחק עקב הביקורים הרבים שלנו בתצפיות...




איזה כיף לנהוג על כביש מס 1 על העליות והירידות הסיבובים והמראות העוצמתיים... אני העברתי את ברל'ה למצב ידני והחלפתי הילוכים ידנית כל הדרך עד לעיר כרמל. 

 נכנסו לסיבוב קצר בעיירה הנחמדה הזאת והמשכנו לעיר מונטריי כניסה ל-וולמארט לקניות, החלפת בקבוק גז פרופן לקמפר... החלטנו לישון בוולמארט במגרש החניה. הרשת מפרסמת שניתן לישון אצלם... דווקא ישנו מצוין במקום והתעוררנו לבוקר עם דוח חניה בעלות 40$ שקיבלנו מהעירייה המקומית... הם טוענים שיש שילוט... אני לא ראיתי בכניסה ממנה נכנסתי שום שילוט! צילמתי את הכניסה העברתי את הדוח וגם את התמונות לליאור לטיפול... חוה תפשה שפעת ולכן נכנסו למוטל בסן פרנסיסקו קצת תנאים לשיפור מצב הרוח...




1 תגובות
פרק 13 המשך ההרצה לברל'ה
11/03/2016 17:10
אריה וחוה זלי

 קצת גלריות וקצת קניות של אומנות אינדיאנית אותנטית... ואנו בדרכנו החוצה מהכפר האינדיאני... "שלום" יפה לפקחית החניה הנחמדה ואנו מוצאים מגרש חניה באחד מרחובות המשנה של העיירה. באזור של אורוות סוסים. שוב ארוחת צהריים מפנקת בקמפר, ואנו יוצאים לתור את העיירה. העיירה עמוסה במוזיאונים וגם בגלריות רבות... הכל בסגנון בניה כאילו אדובי מכוסה בטייח צבעוני בצבעי אדמה חמים ודומיהם ועד בהירים אך משתלבים. דלתות כחולות או תכלת ושרשראות פלפל אדום קשורות ליופי (פלסטיק סיני זול) או לשימוש אמיתי וחריף... חוה חוגגת עוברת בן החנויות ושוטפת את עיניה... 








אני בשלב מסוים התעייפתי והתיישבתי על גדר אבן מלאה בחלוקי נחל ניצבים כקוצים וניסיתי לתפוס קליטה בסלולארי. לאחר זמן מה יוצאת מאחת החניות אישה שנראית ולבושה כתושבי הישוב שלנו אבטליון או שכנינו מיודפת... וצועקת לי בעברית "זלי זלי בא תיכנס כבר למה אתה יושב בחוץ" אני חשבתי לעצמי מי זו "וואלה הישראלים האלו מטיילים בכל העולם את מי חווה פגשה ממשגב?" בקיצור: מסתבר שהגברת מחנות השטיחים ברחוב הראשי בטאוס היא לאה, ירושלמית אסלית שהגיעה לטאוס לפני 30 שנה בעקבות בעלה יונתן. שניהם בוגרי בצלאל, אמנים. היא תכשיטנית והוא צייר וגם פסל. שהחיים הובילו אותם לעיירה זו. לאה נעימה ונמרצת מתבטאת וחושבת באנגלית... אבל כמה דקות איתנו חזרה לעברית מדויקת עם ח+ע... נוצרה כימיה מידית בין חוה ללאה ואנו הוזמנו לביתם לאחר הצהריים... החלטנו לזרום... עוד כמה פעמים בחיינו יזדמן לנו להגיע לטאוס??? 

בשעה היעודה התייצבנו בביתם של לאה ויונתן בית שמרוחק מהמרכז בשטח מישורי בסגנון בית חווה עם מבני עזר מגודר וצופה על ההרים המושלגים. כשהגענו דפקנו בדלת אך לא היה מענה. חוה שהיא יותר אמיצה מימני במקרים כאלו הלכה מסביב לבית לחפש את הזוג. בקיצור האנשים יושבים בפרגולת עץ אמיתית לא מעודנת עם תנור עצים דלוק מול ההרים המושלגים...  אני קולט שליונתן יש סככה קטנה בצמוד לפרגולה ובתוכה אופנוע מוטו-גוצי קלאסי שמור ויפה... ולאיש גם מכונית סאאב... אתם מבינים אייך הצלחנו לפרק 2 בקבוקי יין ומגש גבינות איכותיות עם קרקרים ממעשה ידיה של חוה כאשר השיחה גולשת על פוליטיקה מקומית ועל פוליטיקה ישראלית עם הרבה צחוקים וחיוכים... כשהחשיך נכנסו לבית ולאה הכינה לנו פרטיתה שהייתה טעימה, עוד כוס משקה ואנו פרשנו לשנה נעימה בקמפר כאשר אנו חונים אצלם בחצר.

 בבוקר קמנו מוקדם הלכנו לביתם של לאה ויונתן הודנו להם על האירוח ולא נשארנו לארוחת בוקר ומקלחת, למרות הפצרותיהם... יצאנו לנסיעה ארוכה ארוכה לפארק ציון שביוטה. ה- GPS לקח אותנו לא דרך כבישים מהירים אלה בדרכים חקלאיות וצדדיות  דרך מדינות ניו מקסיקו אריזונה, ויוטה. כאשר אנו חווים תמונות נוף מרהיבות של גבעות מפוסלות של המיונימטואלי... אנו בארץ הנבחו כל האוכלוסיה, הכפרים והעיירות הם של אינדיאנים, באמת ישובים לא מפותחים ללא תשתיות מספקות מבנים טרומים חלודים ושבורים אוכלוסיה עניה במחנות מגודרים ,הם קוראים לזה שמורה ! לקראת ערב חיפשתי תחנת דלק, ושילוט כתוב ביד לא מודפס הדריך אותנו  לאחת השמורות לאחר ירידה מהדרך הראשית 200 מטר והכביש נגמר..וזה לא נגב צחיח המקום די גבוה מקבל הרבה גשם וגם שלג. בקיצור התמונה שמצטיירת עגומה ואני לא שופט ולא מבין את הסיבות  אבל אייך אומרים "אורח לרגע רואה כל פגע" בזמן שאני מת"דלק בתחנת דק ישנה המודה למכולת הכפר מגיע רכב בטחון שואל אותי "הכל בסדר?" אני עונה" בטח מה הבעיה? יש כאן איזה קמפינג?" הוא אומר "סע לפייג שם תמצא קמפינג אתה לא רוצה לישון כאן" בקיצור עוד שעת נסיעה ואנו בפייג בקמפינג מגניב חונים בן זוג גרמני לפנסיונרים אמריקאים  ארוחה מקלחת חמה והופה לישון.....בבוקר לקחנו אותו בנעימות קצת סידורים כביסות ודיבורים עם זוג הגרמנים הצעירים שחזרו כרגע מקניון ברייס ומארק ציון ומזהירים אותנו ממזג האויר הקר השורר בברייס (אתם מבינים גרמנים המורגלים בקור ושלג) יצאנו מפייג סיבוב בפרסת הסוס שבקלורדו באמת יפה ומרשים וגם חינמי  והנה סכר גלן ואגם פאואל... סיבוב קצר ומעניין על גשר מעל הערוץ והמשכנו לסיבוב באגם שהוא רחוק מעיירה פייג. מעניין אייך הם גוררים את סירות הענק האלו את המרחק... האגם הוא חלק משמורה לאומית אך שוב עדין לא העונה ואנו נכנסים בשערים מיותמי פקחים. סיבוב קצר רמפת הורדת סירות הכי גדולה שראיתי בחיי!!! 





אנו בדרכנו החוצה לעוד שעה וחצי של נסיעה עד לפארק ציון. הפסקה קטנה להצטיידות בעיירה קנב ואנו עולים לפארק. מזג האוויר משתנה ומתחיל לרדת גשם והקור עולה. ירדנו את כל הפארק בנסיעה על האספלט האדום וחצינו את המנהרות החצובות בסלע. הגענו לקמפינגים שהיו תפוסים ומלאים... אך הזוג המארח שבמקום (בכל האתרים של הפארקים בהם יש חניונים, יש זוג פנסיונרים שמגיע עם הקארוון הענק שלו בהתנדבות ומבלה תקופת זמן במקום והוא אחראי על תפעולו של החניון 24 שעות ביממה) אמר לנו ששעת היציאה היא 18:00 ואנשים אמורים לעזוב וכדאי שנחזור מאוחר יותר. יצאנו לסיבוב בעיירה הסמוכה springdale  חיפשנו קמפינג אך המחירים היו גבוהים מידי לטעמנו והחלטנו לחזור לפארק לאתר הקמפינג. מאחר וזה אתר ממשלתי אין במקום הזמנות מראש כל הקודם זוכה. חזרנו והזוג הנחמד אמר לנו לחכות קצת יש חלקה שעומדת להתפנות והם יתנו לנו אותה. ניגשנו לחניה בקבוק בירה (עדין IPA אלון) יש רשת סלולארית וחיפשתי מסלולי הליכה למחר... 20 דקות והאישה הגיע אלינו ואמרה "כנסו לחניון סעו כל הזמן ימינה עד שתפגשו את בעלי הוא ממתין לכם ליד החלקה" וכך היה האיש מתנייד עם קלנועית שאל אותנו בנחמדות שאינה מצויה במקומותינו עם אנו רוצים שהוא ייקח את המעטפה עם התשלום לכניסה. הודינו לו,  רצינו לסייר במקום ולראות את המקום לפני חשכה. בקיצור קמפינג בסיסי ללא חיבור חשמל ומים אך עם שרותים מחוממים וגם מים חמים לשימוש הכלל. ארוחה קלה חימום דולק ואנו כבר מפליגים בחלומות כשבחוץ סוער וקר...







בבוקר ה- 6.2.16 התעוררנו בעצלתיים חוה הכינה דייסה לארוחת בוקר ויצאנו למסלול טיול בפארק שמוגדר כבנוני... גשם שוטף שלח את חוה לקמפר להביא מעיל גשם ואני מבין שאת המסלול לא נעשה עקב מזג האויר... חזרתי גם לרכב כובע רחב שוליים ומעיל גשם-רוח ויצאנו למסלול בדרגת קושי קלה אך ארוך לאורך ערוץ הנחל שכל הזמן הגשם מטפטף אבל כבד עלינו... לא נשברנו וביצענו את המסלול במלואו... חזרנו לרכב רטובים עד לשלד עצמותינו (מעילי הרוח שלנו כנראה לא בדיוק עומדים בגשם האמריקאי) אך מבסוטים עד השמיים. מה שריח הטבע והגשם עושה לנשמה... 

התייבשנו עד כמה שאפשר החלפנו חולצות ויצאנו לסיבוב לכיוון המפל הגדול אחד מהאטרקציות המרכזיות בפארק ציון. כאשר בדרך אנו עוברים דרך המלון  "לודג'ציון" אכסניה יפיפיה מעץ משנות הארבעים ששופצה בטוב טעם המשתלבת בנוף וממרפסותיה משתקף נוף מהמם. שצריך להזמין מקום שנתיים מראש. סיבוב נחמד במפל והגשם ממשיך לרדת... אנו עושים את דרכנו בשנית צפונה דרך הנוף עוצר הנשימה לכיוון היציאה מהפארק ובדרך לברייס.

עוד בקמפינג בפייג' אמר לנו הבחור הגרמני שהוא ברח מברייס קניון 300 ק"מ  עקב מזג האוויר הנוראי ששורר שם. ואנו על אף ההזהרות של השלג הצפוי החלטנו להמשיך...

דרך יפה ומגניבה מובילה לברייס קניון, עולים לאט לאט ובמתינות לגובה של 8,000 פיט...

כבר בכניסה לפארק בעצירה בסופרמרקט - מלון  טיולים, קומפלקס  ענק ויפה, הרגשנו את הקור העז. (שם החלפנו בירות אלון) W בצידי הדרך יש שלג אבל לא משהוא יוצא דופן. נכנסו לפארק הפעם ריינגר צעיר רצה לראות את התעודה של הפארקים. לא רצה מעבר לכך שום תעודה מזהה. גלשנו לעט לכיוון חניון הקמפינג. שהיה ריק ומספר מצומצם של רכבים חנה בחלקות. הקניון מלא בצריחים, מגדלים, עמודים, ןצורות שונות המכונים "הודוז" וצורת הערוץ היא כמו אמפיתיאטרון...

ניגשנו להתמקמות לילה שוב ללא חשמל חיצוני או מים זורמים. לנו יש את זה וזה ברכב וסה"כ יכולים להתקיים בנוחות. לקראת חשכה נעשה בהיר שקט וקר....ואז שלג התחיל לרדת מכסה את הכל בשכבה לבנה וקטיפתית... וממש ממש לפני שהחשיך ראיתי שהכל לבן וכבישים כבר לא ברורים. הבנו שאנו עומדים בפני לילה קר במיוחד ושעלינו להתארגן בהתאם!!!

יאללה מדליקים חימום על גבוה מצמצמים בחשמל על מנת שהמפוח יעבוד יותר זמן, ארוחת ערב והולכים לישון עם 2 שמיכות פוך ושמיכת פליז נעימה. כל ההכנות יצרו בקמפר חום שנתן לנו לישון בנעימות. אני התעוררתי באמצע הלילה, יצאתי להניע את הרכב על מנת שהמצברים יטענו וגם מערכות הנוזלים לא יקפאו... עקב חוסר הניסיון שלי במזג אויר כזה לקחתי בדיעבד  "מקדם היסטריה נוראי" בבוקר קמנו לקניון מושלג לחלוטין. שמעתי את מפלסות השלג עובדות אך לא ראיתי שהם מגיעות לכניסה של החניון. עקב מזג האוויר החלטנו לעזוב את החניון ולנסות לצאת החוצה כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר... 



הדלקתי חימום ומפשיר ברכב פול ווליום... הורדתי את השלג ומהחלון הקדמי יצאתי לסמן לעצמי את דרך היציאה... כשחזרתי חוה אומרת "שמע כל החלק העליון של הקמפר קפוא אייך נוריד אותו?" המתנו חצי שעה שהחימום הפנימי עובד בחוזקה. ניגבנו את כל האדים והרטיבות שהצטברה... וסגרנו את הקמפר... בינתיים החלונות הפשירו לגמרי, שילבתי  4X4  (איזה מזל שקנינו רכב 4X4)  ויצאתי בזהירות מהחניון נסיעה קצרה ואנו בכביש הראשי של השמורה שלא נראה שמישהו פילס אותו... לאט לאט יצאנו מהפארק כאשר אנו נוסעים על שכבת שלג די עבה  אבל עדין פריכה ולא חלקה. כשהגענו לכניסה הפארק היה סגור וטור של 5 מכוניות 4X4 המתין בכניסה להיכנס. אבל לא נתנו להם. לדעתי לא היה שם איש.



הדרך עד הכביש הראשי מס 89 הייתה מושלגת וקשה אבל אנו נסענו אותה ללא בעיות וללא דרמות. בצומת כיוונו את ה- GPS ללאס וגאס והמסלול שראינו לא התאים לדרך שבה הגענו.. בכל זאת החלטנו לנסוע במסלול לאחר בדיקה במפת הנייר בא ראינו שזה קיצור דרך משמעותי (חוה היא הנווטת), אך בדרך צרה ובגובה רב... בקיצור נסיעה בשלג והגעה לדרך הצרה תמרור מהבהב בצהוב זרחני שים לב!!! לא לנסוע ללא שרשראות שלג!!! אני אומר לעצמי מה? אכלנו אותה? אבל קולט משאית ושני טנדרים מגיעים מהצד השני ללא שרשראות... 

למשאית קשורים על צידה שרשראות ללא שימוש. ניסיתי לקשור מבט עין עם נהג המשאית אבל לא הצלחתי. בעוד אני מתחבט מגיח מאחורי טנדר פורד F150 קבינה אחת ורץ קדימה ללא מורא. אני מבין שהנהג מקומי ואומר לעצמי תן גז בעקבותיו מקסימום נתקע יחד ולך יש להציע חימום ומשקה... בקיצור אני רודף אחריו אך הוא נעלם לי כבר בעיקול הראשון... 

נסיעה של 55 ק"מ בדרך מושלגת רטובה ובוצית הכביש ברור אך השוליים לא כל כך... אמצע הכביש מחורץ בכוונה כמו אצלנו השוליים, וכך אני יודע שאני עם גלגל שמאלי באמצע הדרך... בדרך משאיות כבדות מתנהלות בכבדות ואני עוקף אותם ומגיע לפסגת ההר. מכאן מתחילים בירידה ארוכה ואיטית לכביש הבין מדינתי מס 15 שמגיע לוגאס בדרכו מערבה...

הגענו לכביש 15 מחזה סוריאלסטי הכביש נקי ושחור, ואף יבש ושני צדדיו על אף שזה מדבר לבנים ומכוסים שלג גם אי ההפרדה בין המסלולים לבן משלג... בקיצור 4 שעות נהיגה לאחר מכן ואנו בביתם של רון וליאור.

 



ליאור שמכירה את אהבתי לתירס חם הכינה לי מספר קלחים מתוקים ומלוחים כנדרש איזו מחווה יפה... יאללה מקלחות שטיפת הרכב והקמפר פירוק הציודים ואנו מוכנים לשנת לילה עייפים אך מרוצים כמו בסיפורים...

שבוע טוב מוגאס...

3 תגובות
פרק 12: בו יסופר מעלילותנו המסע ההרצה לברל'ה
10/03/2016 23:12
אריה וחוה זלי
טיולים, ארהב, קמפינג, טאוס

זהו הגיע הזמן לזוז... חיברנו הקמפר לרכב לא ידעתי שיש קיט התקנה מיוחד אבל למדתי את סודות הקמפרים והשיעור עלה לי זוזים מוזהבים נוספים ,יום שלישי בבוקר יצאנו מביתם של רון וליאור שנמצאים במקסיקו העברנו את מפתחות הבית לדנה חברתם הטובה והפלגנו לדרכנו.....

הכיוון הוא לקניונים הגדולים בדרום מערב ארה"ב במדינות נבדה, אריזונה, קליפורניה ויוטה ולא נשכח את טאוס ניו מקסיקו, שחוה ממש מאוהבת בבתי האדמה והבניה האקלוגית שבמקום. בסיבוב זה נעשה הכרות עם הציוד  והרכב שלנו נראה שהכל תקיןו שאנו מסתדרים איתו...נחזור בעוד שבועיים לרון וליאור... נסדר את מה שצריך, קצת עם הנכדים ונעלה צפונה לכיוון אלסקה לאורך החוף המערבי...יום ראשון נסיעה לקליפורניה על פי מסלול שהכין לי מראש אלון (המוזכר לטוב בפרקים הקודמים) חצייה של המוהבי מדבר חם אך כרגע לא לוהט שעה של נסיעה שרק רכבים מעטים עוברים על פנינו. באמצע האזור תחנת רכבת מפוארת מהמאה ה-19 בצומת דרכים שנקראת KELSO חור נידח עם גרוטאות רכבת רכב ועץ כמיטב המסורת האמריקאית. עד היום קיים במקום כפר של גיבוב בתים פשוטים ששייך לקו הרכבת היוניון-פסיפיק. תחנת הרכבת שוחזרה ומשמשת אתר לאומי הכניסה ללא תשלום. המקום נראה כמו שעוד דקה תכנס הרכבת לתחנה, משרד המנהל משרד הטלגרף מחסן המזוודות. הכל משופץ ונראה אותנטי. 

המשכנו בדרך עפר בת מספר מיילים לחולות קלסו דיונת ענק באמצע המדבר הזה, שגם נחשבת לשמורה ויש בה שביל סיור מעניין ואפשרות לגלוש מקצה הדיונה למטה. טוב... בגילנו המופלג לא נעלה למעלה. חזרנו ועלינו על הכביש המהיר מס 40 שחוצה את ארה"ב ממערב למזרח או ההפך איך שתיבחרו... מאחר ויצאנו ט'יפלה מאוחר נגמר לנו היום מוקדם ניכנסו לקמפינג על נהר הקולרדו, בעיירה בשם נודלס. אבל הסיפור האמיתי שכבר בדרך ראיתי שילוט שיש בנודלס תערוכת רכבי אספנות וסירות ספורט. קמפינג נחמד עם קארוונים ענקיים ומשאיות מצוחצחות של החברות שמציגות בתערוכה. הקטע כנראה היום שכל מי שיוצא לפנסיה קונה טנדר ענק מרכיב עליו צלחת סמי טריילר (כאן הם קוראים לזה גלגל חמישי) וגורר אחריו קראוון באורך 12 מטר שניתן להרחבה ברגע שמגיעים לנקודת עגינה ומתחילים לזוז בעקבות השמש. בקיצור אנו היינו שונים בנוף המקומי עם הטנדר קמפר הקטן שלנו. קצת קישקושים ארוחת ערב מענגת מעשי ידיה של  חוה ונפלו שדודים למיטה המפנקת של הקמפר הקטן. לא לפני שעשינו סיבוב במקום, בריכת מים מחוממת ג'אקוזי לוהט צרכניה, מועדון ,שרותים ומקלחות ברמה. בטח אף אחד לא משתמש כולם מתקלחים בקרוונים שלהם. בנוסף כולם בפנים לא יושבים בחוץ על אף מזג האויר היפה. אורות כחלחלים של מחשבים או טלויזיות מרצדים בחלונות.

 





בבוקר קמתי יצאתי לעשות קצת ספורט הלכתי לכיוון תערוכת הרכבים והסירות וראיתי שהם מתארגנים בעצלתים... חזרתי בריצה לקמפינג דרך מגרש גולף מניד את ראשי לשלום לכל שחקני סוף השבוע, מברכיי הרבים שהתאספו למשחק בוקר על מקלותיהם וארמדת רכבי הגולף שלהם. התארגנות בוקר בדיקה מה קורה בתערוכה שרק המציגים הראשונים הגיעו והחלטה להמשיך הלאה ישירות לגראנד קניון. האתר חובה למטייל חובב הטבע. נסיעה של כמה שעות ואנו בפתח האתר, הצגת הכרטיס השנתי שלנו, וראה איזה פלא זה עובד "בבקשה אדוני אתה יכול להיכנס... בנוסף יש מקום בקמפינג של האתר על בסיס כל הקודם זוכה "הודיע הריינג'רית החיננית." יאללה ניכנסו התמקמנו, בשיטה נחמדה של מכונה אוטומטית בסגנון תשלום חניה ניתן לקנות את משבצת השינה בעלות של $15 ליום את חשבונית הקבלה מצמידים לברזל זווית בכניסת החלקה. הריינג'רים באים לבדוק אחד אחד מי שילם ומי לא. והם בכלל נראים כמו שוטרים עם חגור מלא כולל אקדחים וטיזרים וכולם דופקים להם חשבון!!! (אלון אומר שהם פדרלים ויש להם סמכויות מלאות) בבוקר קמנו ליום עמוס מלא פעילות, רצינו לרדת את שביל הפרדות ממרומי המצוק עד לתחנה הראשונה ולחזור חזרה. אבל הדרך הייתה מושלגת וקטעים ממנה כוסו בשכבת קרח חלקלקה על אף מזג האוויר הדי נעים. העונה מתחילה ב-1 למרס ואנו כמה ימים לפני. מאידך כל הכבישים בשמורה פתוחים ניתן לנסוע לכל הכיונים... מה שלא קיים בזמן העונה  רק אוטובוסים של השמורה רשאים לנוע על הכבישים המעניינים... בקיצור בדרך הפרדות "גליצה " אחת על התחת על אף מקלות ההליכה והבנו שלא כדי להסתכן בירידה. לא מבין אייך הפרדות יורדות עמוסות עם מטיילים את הדרך. בשלט מכירת הכרטיסים לפרדות כתוב "ההבדל בן סוס לפרד הוא כמו ההבדל בן נסיעה בקדילאק לסיבוב במכונת כביסה" טוב נו שיהיה... החלטנו בכל זאת ללכת והלכנו את מסלול התצפיות על הקולורדו לכיוון צפון משהו של 20 ק"מ בערך. מנסים לראות את הקולרדו החמקמק מכל תצפית לבסוף באחת התצפיות הצלחנו לזהות את הנחל זורם בצבע אדמה בוצית (לכן קשה לזהות אותו) לקראת סוף המסלול פגשנו 3 צעירים חמושים בתרמילי מטיילים ובציוד טיולים חדיש יורדים בדרך חזרה שאלנו למה אתם לא חוזרים עם האוטובוס הם אנו לנו במקהלה "אבל העונה מתחילה רק בשבוע הבא אין אוטובוס!" החלטנו לחזור אל הכביש הראשי ולנסות לעצור טרמפים ובאמת זוג מבוגר מאריזונה עצר לנו ולקח אותנו עד לקמפר לא לפני שהסביר לנו מה כדאי לעשות בסדונה היעד הבא שלנו. חזרנו לקמפינג הלכנו למקלחות המשותפות של הכפר. מקום נקי ומסודר 2$-מקלחת ב-8 מטבעות של רבע דולר 8 דקות מקלחת. בינינו המקלחת הכי ארוכה שהייתה לי בחיים. החלטנו להשאר ללילה נוסף בשמורה על מנת לראות את השקיעה שיש אומרים שהיא משהו מיוחד כאשר ההרים מסביב לקולרדו משנים את צבעם. האמת יפה אך לא נפלתי מהרגליים... לילה נוסף בקמפינג השקט והחשוך ביותר בעולם ללא חשמל ללא חיבור למים זורמים ללא קליטת טלפון או אינטרנט... בהחלט חוויה חדשה ומרעננת משהוא... בהחלט זמן לקריאה כתיבה עבודות יד לחוה וגם לדבר אחד עם השני מבלי להיות עסוקים בסלולאר. אני מאוד רוצה להתנתק אבל זה כנראה עולם דיגיטאלי...






למחרת בבוקר 28.2.16  יצאנו  לסדונה כמה שעות נסיעה על כביש 40 ואנו יורדים בכביש פתלתל ויפה לאורך נהר מגניב עמוס עצים דייגים ונופשים התנועה מתנהלת לאיטה ואין לחץ על הכביש. קמפינגים נחמדים משני צידי הנהר בתוך חורשות של עצי צפצפה ענקיים, נקודות עניין מסומנות בשלט חום,  מסלולי טיול פזורים לאורך הדרך... המקום נקרא קניון אוק קריק OAK CREEK CANVON וכמובן בחלקו הצר של הקניון הצוקים האדומים כתומים ולבנים מזדקרים לשמיים בדרמטיות אך בחן..... ופתאום פקק תנועה... נכנסים לעיירה סדונה 2 רמזורים מספר כיכרות והרבה מטיילים גורמים לזה.... נסיעה איטית ברחוב הראשי ואני קולט שיש במקום את כמות הגיפים הגדולה ביותר שראיתי בחיי. נו טוב כנראה יש כאן מסלולי טיול מיוחדים אז ננסה אותם... אני רואה ג'יפים אבל חוה רואה גלריות!! ובמיטב מסורת הכסף האמריקאית. יש תיירים = יש גלריות אומנות אמיתית ועכשווית, וגם אומנות אותנטית של בני המקום האינדיאנים  וגם מוצרי המערב הפרוע: מגבעות, חגורות אבזמי ברזל כבדים חגורות ונרתיקי אקדח והמון מוצרי עור, וכמובן מלא מוצרי זבל תיירותים המיוצרים בסין. והאנשים תיירים מכאן ומעבר לים במסע בן החנויות. כל חנות רביעית חנות מציאה טיולים בסביבה שכמובן החברה השלטת כאן כמו בוגאס היא הגיפ הורוד pוnk jeep   turs    שכל רכביה הם בצבע ורוד והנהגים-מדריכים לבושים כמו קאבויים קומפלט כולל אקדחי קולט תופיים!!! יש במקום אוטובס בסגנון חשמלית שעושה סיור בכמה אזורים, ורכבת ישנה  שעושה מסלול באזור וכמובן איך לא המילה האחרונה סיורי מסוקים מעל המצוקים והרי השולחן האדומים. בימאים הוליוודים רבים  בחרו לפני שנים את המקום הדרמטי והאדום הזה כיעד מס 1 לסרטי המערבונים. כך שהנוף נראה מוכר בצורה לא ברורה. אבל בעיירה וסביבתה הקרובה אין חניונים (לילה) ולכן חנינו במרכז הישוב בחנין ציבורי גדול. במקום התגלו בשנות ה-80 של המאה הקודמת מספר מערבולות אנרגיה דבר שמשך למקום אנשי ניו אייג', אומנים , מרפאים ומיסטיקנים. אתם מתארים לעצמכם את התמהיל המקומי של האנשים.... בערב עלינו להר שדה התעופה  (airport mesa) אחד מנקודות האנרגיה הצופה מגבוה על העיירה וסביבתה בכניסה לתצפית זוג קאבויים בעל ואישה הלבושים כאילו יצאו מהסרט "בוננזה" על כל האביזרים הקשורים בתקופה, ומבקשים לתרום דולר בקופסת ברזל למען האזור... לא יודע אם זה למענם או לטובת האזור... שילשלנו 2 דולר ונכנסו לתצפית... נוף באמת מרהיב ויפה. המשכנו בשביל באורך של ק"מ וחצי לסלע שדה התעופה וטיפסנו עליו. במקום היו כתריסר אנשים בשלבים שונים של "קליטת אנרגיה".ישבנו במקום וראינו את השקיעה המדהימה באדום ארגמני...ודקה לפני העלטה חזרנו לבר'לה... נסיעה קצרה והתמקמנו  לשינה ערבה.... 






בבוקר יצאנול מסלול  4X4 בסביבת סדונה בדרכי האדמות האדומות. מסלול קל אך נחמד הממחיש אייך אנשים עדיין גרים בחוות קטנות שכוחות אל ומתפרנסים לך תדע ממה. כולם כאן חרדים לפרטיותם ובכל מקום יש שילוט עז במבקש לא לעבור קו מסוים. הקמפר קצת כבד על הטנדר ונדרשים שינויים מסויימים לכן לא התעקשתי ולא ניכנסתי בדרכים קשות יותר. כמובן הכל מסומן עם דרגות קושי מרחקים וזמנים. אבל שוב הנופים הטבע חזקים מאוד בעוצמתם. הגענו גם לכנסיה שנבנתה על סלע וגם היא צופה על הסביבה מקום נחמדו מלא הוד שבחנות המזכרות שלו נמכרים מוצרי אומנות מישראל. בשעות הצהריים המאוחרות החלטנו לעזוב את סדונה והמשכנו לעיירת האומנים ג'רוםJerome  נסיעה בת שעה בין ההרים עם סיבובים ופיתולים המזכירים את הדרך העולה לרמת הגולן. עיירת כורים שבמאה ה-19 אמרו עליה שהיא העיר הכי מרושעת במערב!!! אבל היום היא ניראת כמו כפר אירופאי שהעבירו לארה"ב .בנינים מהתקופה ההיא ששופצו ביד אוהבת ובטעם הפכו לגלריות חנויות מסבאות ומלונות קטנים. נחמד...אבל אחרי סדונה כבר היינו שבעים מאומנות...לפחות אני!! על אף שחוה מצאה חנות סריגה וגרבים מיוחדת... החלטנו להתקפל ולרדת למישור לעיירת המחוז COTTNWOOD בתקוה למצוא קמפינג להניח את ראשנו. אבל לא יודע למה הכל היה מלא והחלטנו להיכנס לישון במוטל 75$ ניצלנו את החשמל לאפיית קרקרים בחדר. (חוה עושה איזה קרקר מזין וטעים בצורה מיוחדת) המוטל על גבעה קטנה הצופה לנוף ועם כורסאות לפני הדלת הקדמית ושולחן עץ נמוך. קצת בירה וקצת יין בשילוב קרקרים חמים ואנו כבר ישנים לאחר מקלחת במים חמים ארוכה במיוחד. מחר אנו מגיעים לעיירה טאוס בניו מקסיקו  שלכבודה נעשה כל המסע הארוך הזה. 





השכמה מוקדמת פרידה מהמוטל (הם באים לבדוק שלא עשית נזק או סחבת משהו) כיוון ה- GPS אין לי את המפות של האזור במחשב ולכן הורדתי אותם קודם למחשב ולאחר מכן ביצענו הכוונה יעני הורדנו מהרשת מה שנקרא און ליין...  נסיעה של כמה שעות ואנו בטאוס. (TAOS) חוה זוגתי שתחיה  שלמדה אדריכלות בצעירותה. אוהבת את סיגנון הבנייה המיוחד של "ספינות אדמה" EARTHSHEEP   בתים שניבנו כיחידה אוטנומית הדואגת לכל צרכיה מחומרים ממוחזרים מכוסים בבוץ לפי סגנון הבניה האינדיאני שמקום. בקיצור במקום על רמה גבוהה וצחיחה הצופה על הרי הריו גרנדה ומצפון לגשר הריו גרנדה גשר הברזל השני בגובהו בארצות הברית קיימת קהילה של כ- 70 בתים אקולוגים מסוג זה. כמובן שלא ניתן להיכנס כי כולם שומרים על פרטיותם. אבל יש בית לדוגמא ועוד מקבץ של בתים ניסיוניים  וניתן לבקר ולהתרשם וכך עשינו ולא רק אנו עוד אנשים רבים הגיעו למקום ומכל העולם  מעניין... מעניין... אחרי שעתיים במקום יצאנו לחפש קמפינג בשעה מוקדמת על מנת שנמצא במקום ולא נכנס ללילה לחיפושים. מצאנו ממש קרוב לגשר קמפינג נחמד בין הריו גרנדה לטאוס התארגנות זריזה ארוחת צהריים מלאה מעשה ידיה של חוה להתפאר ואנו בדרכנו לתור את העיירה. לראות את החניות והגלריות שראינו בכניסתנו לעיירה. אבל.... שוב כנראה שהעונה עדין לא החלה וכל הגלריות וחנויות האומנות סגורות. נגשנו לראות את מושבת האינדיאנים "טאוס פואבלו" וגם שם קידם אותנו שלט המקום סגור!!!  נו טוב, חזרנו לקמפינג שהיה מאוד חביב וגם הבעלים שלו זוג חביב קיבלו אותנו במאור פנים. הבעל היה איש צבא במשך 30 שנה ופרש. (שמע שאנו ישראלים ויצא מגדרו להנעים את זמננו) ומתחזק את המקום הקטן והנעים הזה. קצת דיבורים וקשקושים "והופה חרופה", הרוח הנוראית שנשבה במישורי הריו גרנדה ירדה לקראת הלילה הדלקנו חימום על ,"נמוך" והתעוררנו ביום חמישי-3.3.16 יום זה חופן בתוכו הפתעות רבות....

התחלנו את הבוקר בסיור בשמורת האינדיאנים taos pueblo  מקוםהמיושב ברציפות ע"י אינדיאנים מאז המאה ה-14 ובמקום יש את הבית המסורתי האינדיאני  הגבוה הביותר בארה"ב שנבנה בבוץ על פי סיגנון הבניה האדובי, בהחלט אתר חובה. סיור של שעה בן המבנים שחלקם הפך לגלריות עם אומנות מקומית ובחלקם אתה רואה שעדין גרים אנשים היום. טיפ'לה ממוסחר אבל אותנטי.











7 תגובות
פרק -11- בו יסופר על העובר אלינו בעיר האורות
23/02/2016 06:12
אריה וחוה זלי
טיול, ארהב, מרוצים, קארוון, מסעות בלו די
קצת קשה לעלות תמונות לבלוג...הם עולות אחת אחת ובלתי אפשרי "להרביץ" סידרת תמונות יחד כמו בפייסבוק.אם יש מישהו שיכול לעזור לי אשמח להכוונה..תודה מראש..

טוב... אז לאחר 11 יום מיום ההזמנה הגיע הרכב שברולט סילבראדו 4X4 קבינה כפולה..כמובן האמריקאים הראו לי כיצד פועלת הכלכלה המפותחת בעולם. מלחמת התשה באולם המכירות של חברת הרכב המשומש הגדולה בארה"ב. CARMAX למזלי היה איתנו במקום אלון ידידי שעוזר לי כאן מאוד!! וגם חתני רון(חבר טלפוני) שאיננו קוטל קנים. בשום פנים ואופן אין הנחה על מזומן! אין אפשרות לבדיקת רכב.. מעבר לבדיקה בכבישים רגילים.רוצה לבדוק? בבקשה ..קנה את הרכב לא מוצא חן בעינך תחזיר אותו תוך 5 ימים קבל כספך חזרה ללא שאלות! אולי אדוני רוצה ביטוח תיקונים? שים 200$ תוספת כל חודש..אולי אדוני רוצה כיסויים או צמיגים אחרים? הנה הקטלוג והמחירים...אולי בכל זאת תקנה בתשלומים? יש לנו חברת מימון 5.5% לריבית לשנה.כאן קפצו גם אלון וגם רון ולא הסכימו לריבית הגבוהה. בקיצור לאחר 4 שעות כסף מזומן עבר ידיים אנו חזרנו לביתנו עייפים אך מרוצים..
יום למחרת נסענו אני ואלון בלילה למפגש אופנוענים בפאב אנגלי בדאון טאון.היה נחמד ונעים במקום להקת בלוז שנתנה הופעה טובה וטיפוסים מסוקסים מקועקועים אך נעימים מכל הגילאים..



 כמה תמונות מהערב בפאב האנגלי...אוירה נעימה בירה טובה ומעל לכל בלוז לבן במיטבו...
הנוער על אופנועי 125 מחוזקים יש כאן טרנד כזה..דרך אגב אופנועי חצי או 50CC אין צורך ברישיון או רישוי...

למחרת בבוקר יצאנו בשעה מוקדמת לטיול של  מדבר ברד רוק קניוןredr ockמסלול רגלי וטיפוס מאתגר  על סלע נוף מדברי אדום..ועמק שבו רצים סוסי בר..ושלטים מזהירים את הנהגים....מסוסים ללא  רוכב שחוצים את הכביש!

 


 המשכנו לסיור בחוות שבדרך ולישוב "הקהילתי" בלו דיימונט מקום ששווה את עיני עוד בביקורי הקודם באזור.. ישוב עם מגרשים  גדולים בתים ספק אחוזות ספק חוות קטנות בניה לא רגילה ולא חדגונית  (לא יצאו תמונות)







קצת תמונות מאזור החוות..אני וסוס פריזן הולנדי רחב גב.... וחוה  מתאקלמת בסביבה...
 



 
לאחר הטיול במדבר בחרנו לעלות להר צארלסטוןcharlstonההר המושלג (עדין) בגובה של 7700 פיט נסיעה די קצרה עליה ארוכה ומתונה לבדיקת הרכב ואנו במקום. הבדלי טמפרטורה ...מחום של 30 מעלות, לקור של ליד האפס, שלג מסביב והכבישים מפונים ויבשים.במקום מסלול סקי מסעדה ומלון ובתי התושבים, הכל מעץ ממש שוויץ .לא להאמין  ששעת נסיעה קלה משם שוכן עמק המוות המקום הכי חם בארה"ב...קצת ניסיתי להכנס לכיוון בתי התושבים.אבל כנראה הם סובלים מחדירה לפרטיותם.ומיד קפץ הכבאי המקומי בטנדר אדום ואימתני ושאל לרצוני. שאלתי מה הבעיה? והוא הפנה אותי לשלט האוסר כניסה.מצד שני המסעדה שצופה על הנוף הייתה מלאה ותורים ארוכים של מכוניות וגם אופנועים  השתרכו משני צדדיה.אנו בחרנו שלא לעצור ועלינו כמעט עד לפיסגה,במקום מגרש חניה מסודר מימנו יוצא שביל הליכה  לפיסגה .אתר יפה וממולץ.


בן לבין הוזמנו ל-2 ארוחות אצל אלון ואשתו המיוחדת קתרין...בני הזוג הם צימחונים מבחירה ולא מטעמי בריאות אלה מאי- הסכמתם להרג בעלי חיים...ארוחת בוקר ישראלית קונטיננטלית מלאה כולל חביתה ושינקין ללא ביציים או בשר וגבינות קשות ורכות לא מחלב... ממש לא הרגשתי את ההבדל בטעם! כמובן סלט ירקות ומאפינס טעימים ללא גלוטן או סוכר...מתכון של קתרין שכבר חוה אימצה. ובערב השני  חומוס טחינה סלטים  מעשה ידיהם דבר לא קנוי מוכן.. הכל מרמת חומרי הגלם ועד לההגשה הוכן בבית.וכמובן חמוצים ישראלים איכותיים שאינם שכיחים כאן, הכל הוגש בצורה אסטטית וברוחב לב..ובאמת תודה לבני הזוג שאימצונו כאן ...ואלון שמצוי בעולם המוטורי מכווין אותי.
עד כאן להיום..בפעם הבאה היום הכי מהנה שהיה לי כאן עד כה ,יום ראשון של מירוצים במסלול הספידוויspeedway עם אלון.













0 תגובות
קניית הקמפר תחילת פברואר 2.2.16 וגם על מיכה
16/02/2016 04:00
אריה וחוה זלי
טיול, אמריקה, משפחה, חברים, קמפר, טנדר
ארועים רודפים אירועים ואנו עסוקים בחיפוש הרכב,התאקלמות למצבנו החדש כסבא וסבתא על כל המשתמע מכך, כך ששני קוראי הנאמנים בודאי שמו לב שפסחתי על כתיבה בשבוע שעבר. אני נוהג כרגע בטקטיקה חדשה כותב למחברת ,לא תמיד יהיה לנו חשמל ובודאי לא תמיד קשר אינטרנטי, כך שפוסטים יעלו מידי פעם ללא קשר לזמן. והנה אני חוזר למחברת לתאריך 2.2.16 בבוקר.בדיוק חזרתי מריצת בוקר קלה מסביב לשכונה חושב לעצמי כיצד אני "מאיץ את קניית הקמפר" נכנס לבית וליאור בתי אומרת אבא הזוג הנחמד מחוות "קן הנשרים" שליד קניון ברייס התקשרו ואמרו שהכבישים ניפתחו לאחר השלג וניתן להגיע עד לעיירה קנב ללא בעיה גם ברכב רגיל.הם ירדו מהחוה ויוכלו לפגוש אותנו. מיד ניכנסו לרכב 3 שעות וקצת באוטסטרדות הרחבות במפגש הגבולות בן מדינות נבדה אריזונה ויוטה אנו מגיעים לעיירה סינט גורג, ונכנסים לעולם אחר של נופי הרים מושלגים על רקע תכסית אדומה. נופים שהעין שלי עדין לא ראתה גם לא בתמונות. כבישים צרים וחד סיטריים, שלאורכם פזורות חוות קטנות וגם ענקיות...תיבות דואר על הכביש בכניסות לדרכי עפר שאתה מבין שאי -שם מעבר לדרך הבוצית והמושלגת גרים אנשים בחווה כל שהיא. טנדרים אמריקאים מכל הסוגים חדשים וגם ישנים במצבי תצוגה,וגרוטאות  מרוטות גלגלים שלא היו עוברות טסט בארץ. טנדרי ענק (דולי) 6 גלגלים גוררים עגלות סמיטריילר עמוסי בקר או סוסים ,נעים מכאן לשם. וגם כפרי קארוונים גדולים ומוזנחים שאתה מבין שגרים שם אנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם. אנו שואלים את עצמנו מה הם עושים למחייתם באזור הכפרי הזה.כנראה פועלי חווה או נותני שרותים.. עדרי בקר וגם בופלו רועים באחו. לאורך הכביש שדרת עץ ארוכה ומונוטונית, מעמודי טלפון שכבליה מתנדנדים בבטן עגלגלה אחת אחרי השניה לאורך עשרות ק"מ, (אבל כאן הכל במיילים), המוכרת לי מסרטים הוליבודיים.
כאמור קבענו את הפגישה בעיירה קנב שבמדינת יוטה שרוב תושביה מורמונים הנחשבים לאנשים טובים והגונים ואף אוהבי ישראל. הסגנון הוא של "תיכנסו לעיירה". יש רק שני פסי עצירה בכביש הראשי בפס השני מצד שמאל סופרמרמרקט גדול בשם גלזר של יהודים אתם יודעים.שם נחכה לכם במגרש החנייה" בלתי אפשרי להגיע אלינו לחווה ללא רכב 4X4..אבל אנו כנראה הגענו מהר מידי וכאשר התקשרנו הם עדיין לא יצאו מהחווה.החלטנו לשוטט בעיירה התמבררת כעיירת הצטיידות  לכל המטיילים המגיעים לבקר בפארקים הגדולים שבסביבה.קצת צילומים קצת הליכה ברגל קצת כניסה לחנות לציוד חקלאי....מדהים ממש מדהים ....טלפון קצר מהזוג הנחמד פאולה ואלוין סואמפ ואנו נפגשים בסופר מרקט, שם חונה טנדר דודג  רם 4X4 2500 דיזל מתחילת שנות ה-2000 עם מנוע קמינס המפורסם ועליו הקמפר. כלי יפה משנת 2014 קצת גדול ורחב ממה שחשבתי אבל בעל יתרון שאין צורך להרים את הגג בחניות קצרות.(תמונות והסברים בהמשך) אני בודק פה ושם  "ממשש" מסתכל על האחזקה, צירים, דלתות מקרר, חימום וכו.ה...כל במצב מכני טוב מאוד.
חווה ואני קורצים להסכמה האחד לשני-קדימה בוא ניקנה. התמקחות קלה ואלגנטית בסיגנון "מהירות ורועשות" אני זורק מחיר נמוך בהרבה מהמחיר המבוקש ואז אנו ניפגשים באמצע לאחר כמה הצעות משני הצדדים. הפקדנו בידם דמי קדימה והפלגנו לדרכנו, החלטנו לא לחזור לוגאס ולבלות את יתרת היום בסביבה הכפרית והיפה..קניון ברייס ופארק ZAION ....אבל חורף כאן והלילה יורד מוקדם וגם קר להישאר בפארק של הקניון , לפיכך החלטנו לישון בעיירה סנט ג'ורג. איך שניכנסו לעיירה ראינו את האות D מוארת בגדול מעל העיירה מין מונומנט מואר ענק שמשקיף על העיר מצוק גבוה. הרחוב הראשי מלא במסעדות, מוטלים ,מלונות בכל קשת המחירים ועסקי שעשועים רבים.התמקמנו במוטל הראשון שעליו הפנה אותנו הGPS (שוב תודה לערן ברגר על ההמלצה למכשיר סלולארי וגם על התוכנה המעולה שסידר לי) מוטל דרכים בינוני אבל נקי ומסודר במחיר של 40 $ ויצאנו לתור את העיר.עלינו לכיוון ה-D המוארת לראות מה יש שם, ומצאנו רק את השלד הענק בצורת האות D ומספר מוטלים ברמה גבוה המשקיפים על העיר. תחנת משטרה כיבוי והצלה משולבת ,ורכבי זוגות אוהבים  הצופים על נוף העיר המשתרעת מתחתם. ירדנו לכביש הראשי רעבים וחיפשנו כדרכנו מסעדה שהמקומיים נוהגים לאכול בה. סיבוב קצר ומצאנו חניון מלא בטנדרים מכל הסוגים עמוס בתושבי המקום והסביבה. מסעדה באמת טובה לא דיינר אמריקאי טפל....רק מה, השרות איטי עקב העומס. שני כוסות בירה חצי מהחבית לי, ושני כוסות מיים לחוה עד שנישנשו משהו. מקום נחמד עם מוזיקת קאנטרי שקטה עמוס בתמונות מהמאה שעברה ספון עץ ומחומם באח ענקית. חזרנו למוטל לשנת לילה ולהשכמת בוקר מוקדמת .ב-06.00 . עלינו להגיע לוגאס עד 09.30  מרחק של שעתיים נסיעה להכניס את בארי נכדנו לגן כמו שהבטחנו לליאור.
השבוע שלאחר מכן היה עם דגש על הנכדים וחיפוש הרכב המתאים .עם גיחות לפארקים בסביבה ועדיין כן ,עדיין מחפשים רכב...עכשיו שיש לנו קמפר אז יותר ברור איזה רכב עלינו לקנות,מה גודלו ואיזה משקל הוא יכול "לשנע".בסוף השבוע קיבלנו טלפון מבני הזוג סואמפ ששאלו אם אנו רוצים שהם יביאו לנו את הקמפר לוגאס,מאחר והם צריכים לבוא לסידורים בוגאס וגם לפגוש את בנם הגר בעיר.כמובן שהסכמנו וקבענו ליום המחרת. הזוג הגיעו בדיוק בשעה היעודה עם הטנדר הגדול שלהם. פרקנו את הקמפר בחצר של רון וליאור,קיבלנו הסברים על הפעלת הכלי בצורה רצינית יותר, שילמנו להם את הנותר והזמנו אותם למשקה חם בבית. ניפרדנו כידידים ושהינו להצעתם שבדרכנו לסיבוב בדרום מערב ארה"ב נעבור דרכם.
לאחר שבדקנו את שוק הרכב המשומש גם של הרכבים הפרטיים וגם של הדילרים הגענו למסקנה שאת הרכב יש לקנות מחברת CARMAX החברה הגדולה ביותר לרכב משומש חדיש. בנוסף אין בחברה זו  ממקח המחיר הוא קבוע והוא במעט מתחת למחיר המחירון.סיבוב אינטרנטי במקום ונימצא רכב מסוג שברולט סילברדו קבינה כפולה 4X4 עם ארגז באורך 6 פיט שיתאים לקמפר  במחיר סביר  אך נמצא בקליפורניה.תחכה בבקשה שבוע הרכב יגיע לוגאס אמר לי מר  JOHAN DAVIS הממונה על מכירת הרכב במקום.(תודו שיש לו שם של אקדוחן מסרטי המערבונים של שנות ה-70) תבדוק אותו ואם מתאים לך תוכל לקנות .כמובן שיש עלות מסוימת בעבור העברות רכב בארה"ב אבל לרכב ספציפי זה לא נדרש לשלם דבר מאחר וקליפורניה קרובה או סיבה אחרת.. וגם  "אתה לא יכול לנסוע לקליפורניה לאסוף אותו לבד"
יום שישי הגיע ואני וחוה נפגשנו עם אלון (נהג המרוצים הישראלי מהפוסט הקודם) ויצאנו למפגש יום שישי של מועדוני הרכב הקלאסי בדרום מזרח העיר.אלון הוציא את ספינתו (פליימוט 2 דלתות 8 צלינדר פור ברל יפיפיה ושמורה היטב מבפנים ומבחוץ ) מהגארג'ואנו הפלגנו ברכב השמור החסון והקלאסי כשברקע מתנגנת מוסיקת שנות ה-70.הגענו למפגש.
הפעם זה וואו-וואו...זה כבר לא רכבי אספנות שמורים ומקוריים על פי הספר. הפעם מדובר ביצירות אומנות מקוריות של כל אחד ואחד על פי שריטתו ,כיסו ,יכולתו המקצועית ,אישיותו והחופש שיש לו מאישתו.אם הוא נשוי!! רכבים משנות ה-30 וה-40 מקוצצות גג משופרות מיתלים ומנוע ,ברמה בלתי מוסברת ועד למכוניות "מקס הלוחם בדרכים" ועבור בהוט רוד קלאסיות ונקיות. ערב רב של סיגנונות, מועדונים ואנשים...כולם חובבי רכב.כולם פתוחים -תשאל שאלה ומיד יציפו אותך בפרטים, מספרים וסיפורים...אנשים נחמדים על באמת....אלון ידידי שולט באמת בכל הסיגנונות מבחין בדקויות בן הדברים האמיתיים ובין גופי הפלסטיק המלוטשים למשהי של דגמי הרפליקה, יודע איזה מנוע היה בכל שנה איזה ג'אנטים ואיזה דגם- אנציקלופדיה מהלכת. כל הזמן מגיעים עוד ועוד מכוניות בכניסה רועמת כיאה למנועי ה-8 צלינדר הפפופולארים כל כך כאן. לקראת סוף הערב הגיע חבורת איספנים -הקטע שלהם הוא מערכות פניאומטיות שבעזרתן הם מקפיצים את הרכב במקום לגבהים מדהימים או נוסעים על שלושה גלגלים כאשר הם הרימו צד אחד של הרכב. כל אחד והשריטה שלו.לאחר 3 שעות עזבנו את המקום לאחר שהחל להתרוקן, והלכנו לאכול בפיצריה איכותית מילאנו את כרסנו בבירה איכותית (וכן דני ברוש, גיליתי את שמה של הבירה ההיא...IPA של מבשלת סיירה נבדה) וובפיצה מהאיכותיות ביותר שאכלתי שגם הייתה ללא גלוטן. המשכנו בשיחה נעימה על החיים וגם על הפוליטיקה המקומית והישראלית כדרכנו בקודש.  גם אלון וגם אמריקאים נוספים שהכרתי כאן כולל ישראלים, תולים את יהבם בפוליטיקאי הדמוקרט ,הסנטור היהודי ברני סנדרס שצובר פופולאריות בניגוד לכל היגיון,על אף עמדותיו הסוציאליסטיות. נכנסו לספינה והפלגנו לביתו של אלון שם החננו את הג'יפון שלנו והגענו לבית לקראת חצות.
למחרת בבוקר ה-14 לפברואר  נתנו גז למפגש הגבולות נבדה קליפורניה למקום שנקרא PRIM מרכז קניות ,בתי מלון וקזינו ענק על הגבול בין המדינות שבצידו המערבי ועל שטח קליפורניה ניתן למלא לוטו האסור במדינת נבדה. כמובן מקום גדול שאין הוא  מזכיר במהום את תחנות הספורטוטו בארץ.ושוב תור ארוך שקט וסבלני עם נציגות מכל העולם הרוצים לנגוע "בחלום האמריקאי" .מסינים דקי גב ועד רוסים בטרנינגים כחולים,מקסיקנים משופמים וכהי עור מכל הסוגים.וכמובן לבנים רד נקים סמוקים ועד לאנשי עסקים חנוטים בחליפות שלושה חלקים. הפרס השבת קטן יחסית 170.000.000 דולר (שמתי נקודות למתקשים לספור אפסים).ביעילות שקטה וחלקה 20 דקות ואנו כבר בדלפק.
 אני חלש בהימורים ולא מלאתי בחיי לא לוטו ולא טוטו .שילמתי 60 $ ונכנסתי לסטטיסטיקה. אלון יצר איתי קשר ואנו נוסעים מחר לפגש נוסף של יום ראשון האמור להיות הגדול מסוגו. 
עד כאן מוגאס שמתחילה להתחמם, ואני כבר בסנדלים.

נ.ב ---- מיכה ---
כבר לפני צאתנו לדרך הבנתי שטיול מוצלח הוא טיול שבו מכירים אנשים טיול שבו אתה מכיר עולמות אנושיים חדשים ולא רק דרכים!!!
את מיכה ואשתו המקסימה פים הכרנו על חוף אגם בקמפינג עם חברים של ליאור ורון. הגיע בחור מתולתל על לה בועז שרעבי בצעירותו,מסביר פנים וחייכן שטוב ליבו ממש מתפרץ לעין. הוא ואישתו ובתו הגדולה השתלטו על השולחנות עם ארוחה שיכלה להזין פלוגת טירונים אחרי מסע כומתה, והזמינו את כולם לארוחה שכללה מאכלים ישראלים מבית אמא...לא שלי ,של חווה. גם מטבוחה וגם שקשוקה גם חמין וגם פיתות ,מלפפונים חמוצים וזיתים בקיצור מכל טוב..
תוך כדי שיחה אני מבין שמיכה הוא בן מעלות שעזב את הארץ בצעירותו והיה טייל מקצועי. ראה עולם וגם הקיף אותו מספר פעמים. לפני שנים הכיר בבנקוק את פים התאילנדית מאז הם ביחד מגדלים לתיפארת 3 ילדים יפים ואיכותיים .לאחר הארוחה ישבנו לדבר על הנעשה בארץ על הפוליטיקאי ברני סנדרס על משפחה והורות.
למחרת בבוקר מיכה התקשר לליאור והזמין אותנו לארוחת צהרים בביתו המרוחק מרחק קצר מביתם של ליאור ורון.השיג את מספר הטלפון שלי האמריקאי והתקשר לוודא שאנו מגיעים.ואף אמר לי שלארוחה יגיעו שני זוגות חברים שלו מאלסקה שאני חייב להכיר.וחוץ מזה יהיה על האש כדרך הישראלים-לא המבורגרים!!!   "ותבואו כולם כולל ההורים של רון יש מקום וגם אוכל לכולם"
על הארוחה המפוארת הנ"ל בפרק הבא.
מיכה.
ובתמונה מתחתיו אשתו וילדיו
עם שרגא המחותן שלי (אבא של רון) חוה וחברה של ליאור.


























  

בדרך לפרים קליפורניה-לוטו
1 תגובות
קניית רכב (פוסט טכני לחלוטין)
31/01/2016 08:13
אריה וחוה זלי
במסגרת שיטוטי האינטרנטיים מלפני הנסיעה ראיתי בלוגים של אנשים רבים. מלבד רוכבי האופנועים הישראלים שכתבו בדיוק מה קנו ואיך (וגם קצת מהירהורי הלב) לא ראיתי פוסטים מסכמים על עלויות ואפשריות
ולכן החלטתי לכתוב פוסט זה. מי שכתיבה טכנית עליות ונתונים משעממות אותו יכול לעבור ישר לתמונות...שבסוף...
חלק חשוב ומכריע מבחינתי הוא לעשות את המסע ברכב המתאים (ראו פוסט ראשוני שנכתב בארץ) בעיני רוחי אני רואה את המסע  מתקיים עם רכב השטח האולטימטיבי והאמין ביותר הטויוטה הדגם המסוקס והפשוט ביותר שמוכר בכל היבשות (ואף דע"ש הצמידו אותו כרכב שרות) הדגם הידוע באמינות האין קץ שלו -ההילקס!!. אותו רכב שאפילו סיירי מטה אשר לא הצליחו להשמידו ועמד אין ספור פעמים בהתעללויות...מדובר בדגם הידני 4 צלינדר דיזל. עדיף עם קבינה מורחבת,דגם שלא מגיע לארץ ,דגם שעל חשבון הכיסאות האחוריים הצרים (בעצם אין כסא מאחור-יש שני כסאות גן ילדים מתקפלים)הגדילו את הארגז בצורה משמעותית לאורך כולל של 2 מטר.אך למרבה הפתעתי כמעט ואין את הדגם הנ"ל בשוק האמריקאי,שוק זה בנוי על דגם הטיוטה טוקומה שנשלט במנועי בנזין בתצורת V 6 בעלי ממסרת אוטומטית בעיקר,
קבינה מורחבת יש כאן כחול אשר על שפת הים...
קיימים פריטים בודדים של מנועי 4 צלינדר בנזין בנפח של 2.7  גיר רגיל. בדרך כלל חבוטים ללא חבילות הפינוקים.
אה ניזכרתי.. מחירו של רכב  נקבע על פי חבילת התוספות, לדוגמא TRD-toyota racing development מעלה את ערך הרכב או חבילת גרירה שיפור מנוע קל  פלוס מערכת הגרירה
מעלה את המחיר בעוד אחוזים. מנוע דיזל הס מלהזכיר...
לאחר שבועים של חיפושים בעזרת אתרי אינטרנט, פה הכל קורא בנט... 
מצאתי מספר רכבים ויצאנו לבדוק  לראות אותם וגם למשמש..או למשש... 
כל הרכבים הטובים שבמקרה הם גם חדישים יותר נמצאים בידיים של 
דילרים-סוכנויות למכירת מכוניות. אנשים אינם נלהבים לקנות רכב במחיר 
מלא הם מעדיפים לקנות באשראי (ליסינג) כך נוצר שהם מחליפים רכב כל
 שנתיים שלוש העיסקה המשתלמת ביותר היא כל 36 חודש...                 
כך שבסוכניות יש רכבים בני שנתיים שלוש עם 40K עד 60 K במייל צריך
 להכפיל ב-1.5 קיימים הרבה רכבים של אנשים שלא עמדו בתשלום
והרכב נלקח מהם, עם 10K עד 25K במייל כך שלכל הסוכניות לממכר רכב יש מגרשי ענק עם מכוניות משומשות במצב טוב שבהם מתנהל מסחר ער של רכבים אלו לאלו שהם חכמים מידי או טיפשים מידי לקנות רכב חדש...תבחרו אתם...בנוסף קיימת כאן חברת ענק בשם CARMAX עם למעלה מ-150 סניפים בארצות הברית ועוד ידם נטויה...אנו ניכנסנו לאולם ענק עם איזה 40 או 30 מחשבים על שולחנות עגולים מיד נצמד עליך איש מכירות חייכן מתיישבים ליד המחשב ומחפשים את רכב חלומותיך. במידה והרכב נמצא במגרש בחוץ יוצאים לבדוק אותו..במידה ולא והוא נמצא במקום אחר יביאו לך את הרכב בעליות ברורות וסגורות מראש ועד טווח של כ-100 מייל (זוכרים בערך 150 ק"מ) ללא תשלום!! החברה מבצעת בדיקה, טיפול ותיקון ,ניקוי וציחצוח לכל כלי שמגיע אליה על פי מערכת בדיקה בת כ-120 סעיפים ונותנת לך הזדמנות להתחרט על הקניה ומחזירה כספך חזרה עד 5 ימים. בנוסף ניתנת אחריות  לרכבים על פי הבנתם לתקופה של בן 30 ל-90 יום. אנשים כאן מאמינים בהם. לטענתם, המחירים שלהם  טובים ביותר ואין ממקח ומשא ומתן על מחיר (ZERO HASSLE- NO HAGGLE) . בקנייה אצל סוחר רכב או סוכן או דילר. יש לשלם בנוסף את מיסי המדינה. במדינת נבאדה אחוז המס הוא 8.175% ולפעמים עוד איזה אחוז מסוים שמייקר את העיסקה ב10%.
קמפר -יחידת מגורים אחורית
היחידה שאנו מחפשים היא מסוג הקמפר המתקפל או בשפה המקומית פופ אפ (PO UP CAMPER) זו יחידת קראוון מוקטן שמכניסים מאחור על גבי ארגז הטנדר. חלקו החיצוני מתלבש מעל הקבינה ובו יש מיטה זוגית בגודל סביר. בזמן נסיעה ניתן ואף רצוי להוריד את הגג לגודל מצומצם המקטין את צללית ונפח הקמפר ומאפשר ניצולת דלק גבוהה יותר וגם תורם לנוחות נסיעה מוגברת וללא טלטלות. קמפרים אלה ידועים בעמידותם הגבוהה לתנאי שטח. גם בשוק זה קיימים דגמים רבים למגוון גדול של משקלים, החל ממשקל של 450-500 ק"ג (יבשים) ללא מים ,ציוד ומיכלי גאז, ועד לכלים מזוודים - דירונת קטנה, במשקל של 3 טון המיועדות למשאיות קלות. אנו מחפשים את היחידות הקלות שיוכלו לעלות על טנדר קל כגון טנדר טויוטה מהסוג שהוזכר לעיל. כמובן שגם פה (איך לא) מסתמן שהוא המבוקש ביותר וקשה להשגה. החברה שהיא הטובה ביותר או עם יחסי הפרסום הטובים ביותר היא FWC . חברה זו היא גם בעלת הכלים הקלים ביותר ששלדתם בנויה מאלומיניום וכמובן היא גם היקרה ביותר. מדובר בקמפר הכולל הרכבה ומחירו מגיע לכ- 25,000 $ וזו לא הגירסה היקרה ביותר.... 
בגירסת מטיילי השטח, כלים אלו מגיעים עם כיור מים חמים/קרים, משטח עבודה, מקרר הכולל פריזר היכול לעבוד על גאז 12 וולט ו- 220 וולט. בעל חימום רצפתי לחורף וונטה בסיסית לקיץ. מזגן מגיע בתוספת תשלום. מקלחת חיצונית ושירותים פנימיים רק בארגז כימי נייד- מינימלי ביותר.היחידה בעלת שטחי אחסון בסיסיים אך סבירים, ומערכת חשמל עם סוללה נפרדת ומטען סולארי. ניתן לקבל תוספות רבות ביותר בתמורה לכספך.
אנו מנסים למצוא קמפר משומש כזה באזור מדינות נוואדה וקליפורניה ברדיוס של 700 מייל מווגאס. כרגע אין בשוק משומשים של חברת FWC. אבל מצאנו שני כלים שניסע השבוע לראות אותם. 1. כלי קטן של חברת NORTSTAR המתאים לטויוטה טוקומה 2. כלי גדול יותר שאינו מתאים לטנדר יפני אך מתאים לטנדר אמריקאי גדול "ומסוקס" של חברת PALAMINO. על פי סוג הקמפר שנבחר יקנה הרכב. במקרה זה שני הקמפרים נמצאים בידיים פרטיות כך שלא נשלם עליהם מס קנייה ודמי תיווך. 
עד כאן להיום ולשבוע זה. שבת שלום ושבוע טוב.
תוצאת תמונה עבור ‪2014 toyota tacoma‬‏
טיוטה טוקומה קבינה מורחבת...


 פופ אף קמפר של חברת  nortstar  במצב סגור..

פופ אף של חברת FWC בחניית לילה עם גג פתוח....

2 תגובות
אז כמו שהבטחתי כמה תמונות מהשבוע שעבר.....
26/01/2016 00:05
אריה וחוה זלי
רכב, טיול, מכוניות אספנות, חברים




tzfnu avcyj,h

2 תגובות
השבוע השני..וחוב מהשבוע הראשון...
25/01/2016 06:53
אריה וחוה זלי
25/01/2016 02:11
אריה וחוה זלי
רכבטיולמכוניות אספנותחברים

אז אנחנו כבר יותר משבוע בארה"ב בעיר וגאס אצל ליאור ורון, אני לומד להיות סבא (סתם בצחוק) וחוה עוזרת לליאור בכל מטלות הבית...קקי, פיפי, האכלות,כביסה, הכנה לשינה וכו'.... מה שדורש בית עם שני תינוקות.. סבתא למופת!! ביום שישי אחה"צ ישבתי על פזל מיליון חלקים להרכיב לבארי תחנת רכבת על שולחן גדול הכל ארוז בנילונים ממסופרים מעשה ידי הסינים שמעבר לים. כמובן הכל מתאים פיקס ,אבל האיכות לא מי יודע מה... לקח לבארי בדיוק 5 דקות "להחריב" את הכל, כמובן אני ורון ישבנו עוד זמן מה להרכיב את הכל מחדש. ארוחת ערב שבת שלאחריה משחק" והחרבה נוספת" של המשחק... בארי קורא למשחק טו... טו ... טריין... כנראה איזה שיר שלמד בגן. הוא בדיוק לומד לדבר והעברית והאנגלית מתערבבים לו... ואני עם השמיעה הקשה שלי צריך להבין מתי הוא באנגלית ומתי בעברית... כמובן שאין ברירה לומדים...

השבוע ביקרתי בתערוכת הנשק הקל הגדולה בעולם הshotshow -  במרכז התצוגות הגדול של לאס וגאס פגשתי את  ערן ברגר מ- י.ע.ר טכנולוגיות  שבקיבוץ יגור, את חזי ממשמר העמק, ואת ערן מאשכול, יחד חרשנו את התצוגה, ובעיקר נשרכים אחרי ברגר שבשבילו זה עבודה פגישה עם ספקים יצרנים וכ"ו... במילה אחת ענק!!! אני כבר ביקרתי בתערוכת הרכב הגדולה SEMA לפני מספר שנים, אז נפלה לי הלסת ... כמויות ענק של אנשים מכל הסוגים הצבעים והשפות,מסינים קטנים או יפנים אני לא מצליח להבדיל ועד סיקים "מתורבשים" ומזרח תיכונים משופמים... מדרום אמריקאים סטייל מרדונה ועד נורדים גבוהים סטייל ביורן בורג. אבל הפעם היו יותר אנשים בליל עמים שמזמזם כמו כוורת ענקית מלווה בצלילים ובהבזקים לקליטת צומת הלב, כמויות ענק של נשקים חדשים משוחזרים סטייל המערב הפרוע, סטייל מלחמת העולם השנייה ובעקר סטייל מלחמת העולם השלישית... ציוד היקפי לחייל, לשוטר, לכבאי, לאיש החילוץ,לפקח,לסייר לצייד, לדייג ולאנשי השטח... רובים, אקדחים, סכינים,אולרים,קשתות, מכל הסוגים והמינים אקדחי 0.45 כפולי מחסנית וקנה לשאלתי למה זה טוב? ענה לי היצרן (קאובוי מאלברקוקיחנוט בחליפת שלושת חלקים אבל מגפי הבוקרים מעור נחש  מסגירים אותו) כאשר הוא מתפלא..."זה מיוחד פריט נדיר לאספנים וגם יקר יש לזה שוק כאן!" גם פגשנו את החברים של ברגר מאיגל טק עם מבחר נאה מאוד של פנסים, מצלמות לשוטר ולחייל בתנאי חוץ קשים ששולחות תמונה בזמן אמת... וגם חברה למצלמות צייד הפעם איכותית יותר מהציוד הסיני. אני על אף חופשתי הארוכה ניסיתי בעל כורחי להתרחק מדוכני הירי מעשי ושיפורי האקדח... ראיתי פונדות מגנטיות, הדקים קלים, נצרות רחבות עצר מחלק מורחב לשדאו שלCZ, אבל אין מכירה!!! קח כרטיס תן כרטיס נדבר אחרי התערוכה...איזה מזל אחרת זה היה עולה הרבה! חברת דודג' היא חברת הרכב  הרשמית של התערוכה ובכל פינה עומד מפלץ מוגבה, עם קאבוי חבוש מגבעת במבטא דרומי שנותן הסברים ומנסה לדחוף מכירות. הכל מתנהל ביעילות אמריקאית מרובעת בעזרת עובדים זרים!!! פעם נוספת אני רואה אנשים מבוגרים בעבודות של צעירים כנראה לא כול הנוצץ זהב הוא... לא ניתן לעבור חמש דקות מבלי לשמוע איזה משפט בעברית, יצוג גדול של חברות ישראליות המתמחות בשוק האמריקאי. ובהזדמנות זאת תודה לשגיא וצוות פאב FAB על האירוח והענקת תעודת המציג שבלעדיה לא הייתי נכנס לתערוכה...מאחל לכם עסקים פוריים!!

חיפוש הרכב המתאים למסע !!! מתנהל בעצלתיים כל הטנדרים הגדולים מוגבהי השילדה והצמיגים הם בכלל 2X4... הכל פוזה... כלי אמיתי 4X4 עולה יקר לדוגמא טויטה טקומה 6V 4X4 מודל 2011 עם 50 אלף מייל עולה 25.500 אצל הדילר, ולזה צריך להוסיף 8.5 % מס קניה ועוד עליות רישום ואתה מגיע ל30 K וזה הכל לפני קניית הקמפר. כלי דומה של פורד 150  עם K35 מייל  עולה כבר 30K לפני מיסים. אבל אנו לא נשברים ואני בטוח שאיכן שהוא מחכה לנו הכלי הנכון.... יש כאן תת ענף לרכבי שטח שנקרה PRERunNERפרה- רנר בנוי על טנדרים בעלי הנעה אחורית בלבד מוגבהים משופרי מנועים ובולמים המיועדים לנסיעת שטח מהירה ואגרסיבית... אבל הם רכבי יום יום נוסעים איתם לעבודה כאילו אתה לפני הפריז דקר, או באחה צאלים לפחות...

חוב קטן מהשבוע שעבר... חבר מהפייס עוזר לי כאן למצוא רכב אני לא פרסמתי את שמו מאחר ולא רציתי לעשות זאת ללא רשותו. האיש ALLON- ADAR BURLA (חפשו בפייס) נהג מרוצים, סרטוני מרוץ חובב רכבים  אופנועים   וגם רכבי אספנות ,מחזיק באוסף הגדול ביותר שראיתי בחיי של דגמי רכב קטנים וגם מפעיל קבוצת פייסבוק בנושא..בשם:  toy car hub דגמי רכב (כנסו שוב לראות ולא תתאכזבו) ביקרתי בביתו ולאלון יש חדר בבית עמוס במדפים מהריצפה ועד לתקרה בהם מוצגים הרכבים בטוב טעם ,וגם גילתי שכאשר יש לך את הקופסא המקורית הפריט שווה יותר.בנוסף ביקרתי בחנות המישכון המצאה אמריקאית לכסף נזיל....שם תור הממשכנים גדול אבל תור הקונים קטן... זהו בגדול להשבוע ... שבת שלום מוגאס...

נ.ב: תמונות לא עולות לי מבטיח לעלות בהמשך...



http://zalistrip.bloger.co.il/

0 תגובות
אנשים טובים באמצע הדרך...
17/01/2016 10:04
אריה וחוה זלי
רכב, טיול, מכוניות אספנות, חברים
זהו ביקורי השלישי בוגאס...חברי הקרובים מכירים את השריטה הקלה אך משמעותית בחיי רכבים
לא משנה איזה ספורט אספנות גיפים טנדרים..אבל העיקר שלא יהיו קופסאות פח או פלסטיק משעממות....אהה ובל נשכח את האופנועים   ידעתי שמתקיימים מפגשי רכב מיוחדים בוגאס חיפשתי בביקוריי הקודמים ולא מצאתי,בשנה האחרונה צד את עיני ישראלי החי בוגאס שפירסם פוסטים רבים בנושאים רבים אך בעיקר בנושאי רכב  אספנות ורכב מיוחד...ראיתי שהוא משתתף במרוצי אוטוקרוס והבנתי שאנו חולקים אהבה משותפת או בעיני אחרים שריטה משותפת,לפני זמן מה יצרתי איתו קשר וסיפרתי לו על המסע שאני וחוה מתכוננים לערוך,הוא התעניין והבטיח לעזור לנו כשנגיע..יום לאחר בואנו יצרנו קשר, ואותו ישראלי הזמין אותנו אליו הבייתה לארוחת צהריים של יום ראשון. (מחר) מבלי להכיר אותנו כך בצורה פתוחה וישירה,לשאלתי התמימה בנושא ענה לי "אני מספיק מבוגר לקרוא בן השורות ואם טעיתי אני גם יודע איך לומר תודה להסתובב ולעזוב" אנו שהתכוננו לארוחת ערב שישי הזמנו בו במקום אותו ואת זוגתו לארוחת יום השישי..והבחור הגיע בפתיחות נדירה הצטרף לשולחן השבת כחבר ותיק ורב שנים, כמה כוסות יין ואנו הפלגנו בסיפורי רכבים ואופנועים מרוצים ומסלולים וגם שוטרים וגנבים... עד שהרגשנו שנישארנו לבדנו בשולחן שכולם פרשו לאט לאט...ממנו קיבלתי את מיקום המפגש הרכב המפורסם  "cars coffee" ובבוקר נסענו אני רון ובארי לשטוף עיניים...מוזמנים גם אתם לראות את התצוגה המיוחדת הזאת...השעה כמעט חצות ואין אני קיבלתי את רשותו של אותו ישראלי לפרסם את שמו אבל אם אקבל את רשותו מבטיח ליידע....
גם רכב משטרתי אספנות ביד פרטית כתוב עליו "לא בשימוש רשמי"...אמריקה...
3 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »