עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

זה פשוט להיתקע "בעולם האמיתי המוכר, פלסטי ודיגטאלי...ובעיקר בטוח" אני ואישתי חברתי, אהובתי ואם ילדי החלטנו למשוך "אנדברקס" ולעזוב את הכל ולצאת ולעשות טיול חוצה יבשת אמריקה לא!! לא מחוף לחוף....אלה את הדבר האמיתי... מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי...חלום שמכונן בראשנו כבר עשרות בשנים ....תישארו איתנו אנו נחלוק אתכם מחשבות תמונות תובנות שירים ומערכונים...אז יאללה בואו נצא להרפתקה...
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

פרק 16-בריטיש קולומביה היפיפיה-כמה את יפה...

09/05/2016 00:02
אריה וחוה זלי


טוב אז הכותרת זו לא המצאה שלי, זה השילוט על כל מספרי הרכב בחבל ארץ היפיפה הזו שבקנדה.


הגענו לונקובר ב- 15.4.16 יום שישי. העיר שנאמר עליה (בהשאלה מאמרה המפורסמת על לונדון) "אם נמאס לך מואנקובר נמאס לך מהחיים עצמם" העיר שמככבת תדיר בראש הערים בעלות האיכות חיים בעולם...  סיבוב רכוב בעיר יותר נכון ברובע  ריצמונד וכל השילוטים ברחובות בכתב הציורים הסיני או מזרחי אחר... הכל בצבעי זהב ואדום ארגמן כמיטב המסורת. סיבוב בסופר המקומי ואנו רואים שגם רוב האוכלוסיה היא מהמזרח לא שזה מפריע לי. אבל ציפיתי לקנדים טמירים וחייכנים... כולם הבטיחו לי שהקנדים הם נחמדים לאללה ומסבירי פנים אף יותר מאמריקאים. ואני בסופרמרקט  פוגש בקופאית עכברושית מדובללת שיער שהאנגלית שלה יותר אילגת משלי. ואני  גם לא שומע טוב מי יודע מה.... אתם מתארים לעצמכם את השיחה...

טוב כנראה שאנגלית לא צריך באזור זה עדיף מבחינתם לדעת סינית או ויטנאמית או..... 


ממשיכים  בדרך. בכבישים העמוסים אך רגועים יש איזו מין אוירה של נינוחות באויר ללא לחץ או פקקי תנועה, למלון שהוזמן מראש. ושוב בחורה מזרחית, אבל הפעם נחמדה ומסבירת פנים ובעלת מבטא אוקספורדי משהוא. חדרים נחמדים במלון של צוותי אויר שמגיעים לעיר לא רחוק משדה התעופה. אנו שלא מורגלים במלונות, התרגלנו בחודשים האחרונים לישון בקמפר או במוטלים על אם הדרך, מבינים שעלינו לשנות  הרגלים, ועכשיו שאנו בטיול משותף עם רון וליאור והנכדים הצעירים יש צורך בתנאים "משופרים"  יאללה בסדר אנו זורמים. הבטן מתחילה לקרקר ואנו יוצאים למסעדה מזרחית פה הכוונה למזרח הרחוק ולא הקרוב. נכנסים למסעדה העמוסה ביותר שאנו פוגשים עומדים קצת בתור והנה אנו בתוך אולם גדול ומזמין כאשר אנו מושבים ברוב פאר והדר על כיסאות מכוסי סטאן לבן בסיגנון אולמות האירועים שמפרץ חיפה. המלצריות שמורגלות כנראה באורחים כמונו מוציאות ישר את תפריט הצילומים ואנו מזמינים ארוחה מלאה בלי להבין דבר ומבלי שהמלצריות יבינו אותנו. היה בהחלט סביר ואף למעלה מזה. ויאללה, נסיעה קצרה, הופה חרופה במלון המפונקים.



למחרת בבוקר קמתי מוקדם ירדתי לחדר האוכל קפה הפוך ויצאתי  לסיבוב "כושר" יחד עם ליאור ובמקרה עלינו על פארק משגע עם מסלול רקורטן משובח,  ברכות מים, בעלי כנף וגן יפני משגע. ואתם יכולים לתאר לעצמכם מי האנשים שעושים שם כושר, טאי צי וריקוד ספורט כלשהו עם מנגינה, מדיטציה וכו... חזרנו למלון ארוחת בוקר חמדמדה (אבל בלי ירקות)... ויצאנו לתפוס את המעבורת לאי ויקטוריה במרחק של כ-90 ק"מ מהיבשת. נסיעה קצרה והנה אנו ברחבת הכניסה לרציף המעבורת. מערכת משומנת היטב, 46 תורי כניסה למעבורת כאשר הם מבצעים כך את הסלקציה (מילה חזקה מעוררת מחשבות על יום השואה) לאן אתה נוסע, איזה סוג רכב, מי שהזמין ושילם מראש וכו... כולם עומדים בתורים, יורדים מהרכבים ומסתובבים בטרמינל גדול עם חנויות מזנונים ופינות ישיבה כולל מגרשי משחקים בחוץ לילדים. ומידי פעם כרוז כורז ברמקולים רבי עוצמה מי שנוסע לכאן... או לכאן נא להכנס לרכבו, אנו מכניסים רכבים למעבורת. בקיצור בהגיע תורנו נכנסו למעבורת הענק לחניה בסיפון הרביעי. נעמדנו בשורה ועלינו למעלה לאולם הנוסעים. עוד לא התארגנו ונשמעה צפירה. 






יצאנו לדרכנו בזריזות כאשר המעבורת צוברת מהירות ומפליגה בזריזות בן האיים. באחד הספרים שקראתי כתוב שבאזור זה של בריטיש קולומוביה יש 6500 איים. מהאי הגדול ויקטוריה השווה בגודלו לישראל ועד לרסיסי איים בגודל עשרות מטרים הנמצאים בבעלות פרטית ואף אנשים גרים בהם. בתי עץ עם רעפי עץ וטחב על הגגות, מזחי עץ צפים צמודים לבתים ועליהם סירות שנדחפות למים לפני שימוש , וכמובן ,מטוסים ימיים על מגלשיים לפני המזחים למהדרין ובעלי היכולת והכישורים. הדרכים הימיות עמוסות באניות, ספינות וסירות הרצות בין האיים לכל הכיוונים כנמלים בקן פעיל במיוחד. המעבורת שלנו שנראתה לי ככלי הכבד ביותר ששט בן האיים, נצמדה במקומות מסויימים ממש לאיים בדרך מערבה. במעבורת עצמה יושבים כולם באולמות נוסעים על כיסאות מטוס עם פינות מחשבים והרבה שקעים לטעינת מכשירים. ערב רב של לאומים וגזעים. כאן הייתה הפעם הראשונה שניתקלתי "באומות הראשונות" = האינדיאנים המקומיים עם שיער ארוך ושחור גם המבוגרים... (נראה לי שזה לא גנים זה צבע שיער) שישבו מבודלים מהשאר אך יחד באחת הפינות.  כמובן המון פנים אסיאתיות ובליל שפות כאשר הצרפתית נשמעת יותר על אף שתושבי בריטיש קולומביה מדברים אנגלית. לאחר כשעה וחצי נשמעה הודעת ירידה לרכבים וכולם ירדו לרכבים וישבו בתוכם. המעבורת נצמדה למזח ומספר דקות כולם יצאו החוצה בשיירה ארוכה ומהירה. בהחלט מערכת משומנת הייטב.












עלינו על הכביש ממפרץ שוורץ מדרום לעיר ויקטוריה ונסענו צפונה לעיר ויקטוריה היפה שכל האתרים המעניינים שבה נמצאים מסביב לנמל הפנימי, לשון ים הנכנסת לתוך היבשה ובדרכה פוגשת נחל. בקיצור משגע נעים ויפה. מה גם שמזג האויר האיר לנו פנים, מזל של תיירים (רק מאוחר יותר נבין מהיכן מגיע כל הירוק הזה, גשם... גשם... גשם...)

חנינו באזור הנמל וישר קלטנו שהנמל הוא גם שדה תעופה למטוסים ימיים. המקומיים עוברים בין האיים בזריזות עם מטוסי הבוכנה שנוחתים על מגלשיים בכל רצועת מים. מחזה מדהים. מטוס אחר מטוס עולים ברעם מנועים לשמיים וברעש מחריש אוזנים שכנראה אינו מפריע לאיש. נמל ימי עמוס בספינות וסירות מכל הסוגים ומכל המינים שעוסקות בטיולים לצפייה  בלויתנים.  ושוב אנו בתחילת העונה ומספר הצפיות מועט אך זה לא מונע מעשרות תיירים לצאת למרחבי הים בניסיון לראות  ספלש של זנב... (הצי שבמקום יכול לקחת אלפי תיירים). במרכז הנמל הפנימי יש מרכז מבקרים עם מפות והסברים על העיר. בנוסף למספר אומני רחוב שנתנו הופעה במקום. 

העיר עמוסה בכרכרות סוסים ובריקשות  אופניים  שעורכים סיורים בעיר. מצאנו מסעדה נחמדה ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת אל מול הנמל. משם המשכנו למלון נחמד שליאור הזמינה מראש. אחר הצהריים הבנות יצאו ל"שופינג" ואני הסתובבתי בחנויות ספורט הימי שפזורות לאורך החוף. קייקים מכל הסוגים והמינים כאשר סירות הקנו שולטות בשלל צבעים ועיצובים, גלשני גלים וגלשני רוח, סירות מנוע וסירות גדולות יותר עם קבינה בעצוב יחודי למקום שעשויות מאלומיניום מסיבי ללא צבע (עם תפרי ריתוך ישרים ויפים תאווה  לעינים). עם חשכה  חזרנו למלון ויאללה למיטות.





יום ראשון ה-17/4 יום השבתון אצל הנוצרים, קמנו בבוקר ברגוע, ועל פי המלצת הלונלי פלנט יצאנו לסיבוב בפארקים המקומיים, על מנת לאפשר לבארי להוציא אנרגיה ולהיות בחברת ילדים. התחלנו את היום בפארק טאנדר ברד, בו נמצא הטוטם הגבוה ביותר בעולם על פי השילוט המקומי. עמוד מרשים ויפה. הפארק עמוס במקומיים, צמחייה עשירה ויפה, דומה שכל העיר עסוקה בטיפוח הגנים המקומיים וגם הפרטיים. בפארק חוות ליטוף חיות מבויתות גדולה ומרשימה, לא פינה אלה  מקום גדול מסודר , עם בעלי חיים רבים. ביציאה מהפארק השביל הוביל אותנו לטיילת ארוכה ויפה על החוף. במקום מסומן מייל 0 וממנו מתחילה הדרך  "טרנס קנדה" בת 8,000 ק"מ שחוצה את קנדה ממזרח למערב.  אהה אהה  שכחתי לציין שאנו נמצאים בעיצומה של פריחת הדובדבן המרהיבה. כל העיר נטועה עצי דובדבן שפורחים בפריחה לילכית לבנבנה. חווה חובבת דובדבנים מצטערת שלא הגענו חודשיים קדימה, היא לבטח היתה מבסוטה יותר מהביקור בעיר.

פריחת הדודבן



הטוטם הגדול בעולם....



חווה ואני יצאנו לצעידה ארוכה לפארק הסמוך כדי להזיז את הגוף טיפונת בזמן שבארי השתעשע במגרש משחקים אקסטרימי משהו שהיה במקום. אנו הרווחנו ביושר את כמות הקלוריות שנהיננו ממנה במסעדה איטלקית מומלצת במקום. שוב  בירה מקומית איכותית של מבשלת ונקובר ושלל בצקים מתובלים בגבינות עשירות מכל הסוגים.

המשכנו לאורך קו החוף בנסיעה רגועה לאורך שכונות מטופחות  הבנויות בתים גדולי מידות הצופים לים. קו חוף זה גם יפה וגם שקט. מזג האוויר בו מתון עקב שרשרת ההרים מדרום, גבול קנדה  וושינגטון החוסמת את הרוחות ומזג האוויר הקר.

לקינוח, סיימנו בנמל הדייגים שבמספר רציפים ממנו עוגנים בתי עץ צבעוניים יפיפיים. ניכר כי האוכלוסיה שגרה בהם היא  בוהמית משהו. במקום מסעדות, גלידריות, כולם בתוך בתי עץ צפים  המעוגנים לרציף, כאשר המסעדות מתמחות בארוחות פיש אנד צ'יפס משלל  הדגה הענפה  שבמקום. מסעדות הדגים פתחו לעצמם ענף נוסף והן מוכרות דגים קטנים וחלקי דגים לא ראויים למאכל  לעוברים והשבים אשר מאכילים את אריות וכלבי הים החיים לצד המזח, כאשר מידי פעם  שחפים מצליחים לחטוף לילדים את הדגים מצלחות ההגשה. ניכר בכלבי הים כי הם מורגלים למצב והם משעשעים את הקהל בסלטות, פיתולים והקשות סנפירים וזנבות על מנת למשוך את תשומת לב המאכילים. כמובן שגם אנחנו לא פספסנו את החוויה ובארי קיבל 2 צלחות  האכלה . אותם חילק ביד נדיבה לגורי אריות הים.




לעת ערב חזרנו למלון כאשר אנו מתענגים על האווירה הקייצית החמימה שעפפה אותנו כל היום. ויקטוריה יפה באמת ובתמים ולא במיקרה חיים בא למעלה ממחצית תושבי האי ונקובר. 

למחרת בבוקר החלטנו ללכת לגני בוצ'ארד, מחצבת ענק ששוקמה במאה שעברה ע"י אישתו של בעל המקום שנפטר ועל פי הכתוב נחשבים למן הטובים בעולם. אני לא חובב צמחים ידוע החלטתי להצטרף על מנת לחזות בפלא. לא פלא ולא בטיח. גנים יפים כן, גני הבאהאים יותר מרשימים ומחיר הכניסה אינו מצדיק את המקום.




מאחר ועל פי התחזית, היו צפויים לנו ימים גשומים, החלטנו לא לבקר בצד המערבי אף על פי שאחד המסלולים הטובים באי נמצא שם. עלינו צפונה  בכביש המזרחי לאורך מפרצים ופיורדים עמוסי עצים עד קו המים. התנועה בכבישים דלילה למדי וכיף לנהוג באזור זה. מהירות הנסיעה היא בין 90 ל 100 קמ"ש הנאכפים ע"י שוטר תנועה עם מצלמות  על דורגל בצידי הדרכים.

מהירות הנסיעה יורדת ל- 40 ואף 30 קמ"ש כאשר הדרך הראשית עוברת בתוך אחת מהעיירות שבדרך.

ירדנו לאחד המפרצים שלחופו עיירת אינדיאנים הבנויה על בתי כלונסאות הנושקים למים. במקום נמל דייגים ושייט ספורטיבי וגם חנויות  ומסעדות לתיירים, מוזיאון ימי קטן המנציח את כלי השייט הקטנים שהיו נהוגים במקום מימי הקאנו האינדיאני ועד לסירות העץ עם מנועים קלים של שנות השישים והשבעים מהמאה שעברה. המוזיאון בנוי על רציף עץ הנמשך לאורך עשרות מטרים לתוך "הפיורד" ובסופו עוגנות 2 מפרשיות עץ ששוחזרו על ידי תושבי המקום. אני אהבתי - מצא חן בעיני הפשטות והאותנטיות של המקום. במקום מייצרים את הגלידה הכי  טעימה בעיר על פי הפרסומים.

המשכנו בדרכנו צפונה, ולקראת ערב חנינו בעיירה נאנאימו במוטל "שבור" בעל השם היומרני דיפלומט, שכנראה מאכלס דייגים וכורתי עצים קשוחים העוברים במקום. רובם ישבו מחוץ לחדרים, שוטים בירה ומעשנים את עצמם לדעת. הגדילה מכולם שכנתנו הקשישה, אשה מבוגרת מאוד שמתקיימת בעזרת גראס רפואי, ולא הפסיקה לנשוף סיגריות. המוטל הוזמן מראש  על סמך תמונות אינטרנט שלא שיקפו את המציאות.(אין אמת בפרסום). העברנו את הערב מתקרקרים מצחוק על המקום שנקלענו אליו ובזכותו הגענו להבנה פעם נוספת שלנו מתאים לחיות בטבע ובעיקר מחוץ לעיר. 







למחרת בבוקר יצאתי לשעת הכושר שלי, כאשר אני תר את קו החוף של העיר שהיא השנייה בגודלה באי. פרנסי העיר השקיעו במקום הרבה. (הם צריכים שהתיירים יעצרו במקום בדרכם צפונה) טיילת ארוכה ומטופחת בצמחייה  ומדשאות ועצי דובדבן, הנמשכת לאורך כל קו החוף וחוצה בדרכה את הנמל המקומי ששוב הוא מחולק ל-3, נמל ספורט ונוסעים, נמל דייג ונמל למטוסי מים על מגלשיים שבשעת בוקר מוקדמת היה העמוס מכל הנמלים. כנראה  זו הדרך הקלה והמהירה ביותר לנוע בין האיים.

בחוף ניבנו ברכות שתופסות את מי האוקינוס ומשמשות  למשחקי כדור מים. אהבתי. כשחזרתי , התארגנו ליציאה מהירה מהמקום לא לפני שקיבלנו עוד מספר ענני עשן משכנתנו "הקטרית". הבוקר, עקב מזג האויר הגשום הצפוי, בנוסף ללינת  הלילה הקודם החלטנו, שאנו מחפשים מקום בטבע לנוח וגם להתחבא מהגשם. בכל זאת זה לא פשוט לטייל עם ילד בן שנתיים ותינוקת בת 4 חודשים. החלטנו "להוריד הילוך" ולהתמקם למספר ימים במקום טבעי מרוחק מהצליויזציה משהו, שנוכל להרגיש בו את הטבע המתפרץ כאן מכל מקום. יצאנו צפונה כאשר אנו מחפשים גם בתכנת הניווט וגם חומר הכתוב, מחנה או חווה, או מקום  כפרי שנוכל לטעום ממה שיש לטבע להציע. כיאה לאי שבחלקו הצפוני ל nanaimo  גרים רק 4% מתושבי המקום זה. לא היה מסובך מידי. מצאנו את מחנה ההישרדות והימיה בשם strathcona park lodge על שפת אגם קמפבל העילי שמימיו מוזנים מנהר הקמפבל הזורם לים ליד העיירה קמפבל על החוף המזרחי. המקום מרוחק 45 דקות נסיעה מכל ישוב ללא כיסוי סלולארי או כבלי טלויזיה. שכרנו בקתת עץ בעלת שלוש קומות המאובזרת טיפ טופ עם כל השרותים הנדרשים, עם אח בוערת ומחסן עצים וגם גרזן עצום מימדים לביקוע הגזעים. הבקתה ממוקמת על שפת האגם ומעל מפרצון ציורי וימיה הכוללת קייקים מכל הסוגים סירות מנוע ואף יאכטה קטנה. מעל האגם נישאים הרים גבוהים שקודקודם עדיין מושלג ונחילי מים זורמים למטה לכיון האגם. אני לא רוצה לבדוק את טמפרטורת המים. שבודאי נמצאת קרוב מאוד לאפס. המקום משמש כמחנה אתגרי לקבוצות נוער שמגיעות למקום ל"סדרות" קצרות או ארוכות ובנוסף יש במקום מספר בקתות להשכרה שצריך להזמינן חצי שנה מראש החל מחודש מאי. איזה מזל וכיף לנו שנחתנו במקום הזה. בנוסף המקום מפעיל מסעדה לעובדים והחניכים, אוכל אורגני ופרי גלוטן - חווה וליאור מבסוטיות אבל אני ורון לא נצא משם שבעים.

חוה ואני הנענו ונסענו לעיירת המחוז קמפבל לסיבוב קניות שימלא את המזווה וגם את המקרר. קטן עלינו כתושבי אבטליון חסרת הצרכניה או מרכז מסחרי, שאנו לכל מקום צריכים לקפוץ לרכב ולהניע. חזרנו לאחר שעתיים עמוסים בכל טוב רון הכין לכולם ספגטי בולונז איכותי שנשתף פנימה בעזרת בקבוק גדול של קברנה סוביניון צעיר מיצור מקומי.  אך... אך... איזה תענוג מול האח הבוערת שלהבותיה מרצדות באיטיות ומאירות באור חלש את מרפסת הבקתה הפונה למים השקטים כמראה, עליה משתקפים ההרים המושלגים קלות. מאחר ואין תקשורת לעולם החיצוני ישבנו בסלון  אחד מול השני וניהלנו שיחה כמו פעם על דה ועל אה, שינוי מרענן משהו.



 





למחרת קמנו לתור את הסביבה לקחנו מפת התמצאות של המקום ויצאנו לטיול ביער צפוף שנפתחה בו דרך לצורכי ניווט אתגרי לנוער במקום, שבסופה מגיעים לביצה ענקית עם שביל עץ ארוך המסתיים במרפסת ישיבה. בדרכנו נתקלנו בנחש שברח לפני שהבנו מה קורה, ובעקבות רבות של בעלי חיים שמגיעים לשפת האגם דרך הביצה. מקום ראשוני ואמיתי - אהבתי. 

אחר צהריים לקחנו סירת מנוע ויצאנו לתור את האגם הגדול הכולל מספר איים בתוכו. הסירה מאלומיניום ומפעיל הימיה הזהיר אותנו מבולי עץ הצפים במים (אחד הדרכים לשנע עצים כרותים זה לשלח אותם במורד הזרם לנקודות אסיפת עצים בתחנה כלשהיא בדרך) כנראה שיש לטבע אילו כוחות העוברים אצלנו בדנא וכאשר אתה מתחבר אופפת אותך הרגשת  שלווה. כאשר אתה בחופשה אתה פשוט תופס סטלבט נוראי. או כמו שחברי הטוב אבנר אומר "טרונקיל".





בילינו במקום הנפלא הזה 3 ימים אבל "הדרך קראה לנו " יותר נכון היו לנו כרטיסים מוזמנים מראש למעבורת החוצה את המעבר הפנימי לכיון "פרינס רופורט" העיירה הצפונית ביותר בחוף הקנדי בגבול אלסקה. המעבורת יוצאת מהישוב הצפוני ביותר באי ונקוובר שנקרא "פורט ארדי" פעם בשבוע ועוצרת במספר איים מורידה ומעלה נוסעים שרובם אינדיאנים מקומיים שבאים לעיירה לקנות את כל מצרכיהם שאינם נמצאים בטבע. בשר ודגים הם לא קונים... המשכנו במעלה החוף המזרחי של האי לכיון העיירה "טלגרף קוב" הידועה בבתי העץ שלה העומדים על עמודים במים ומחוברים בטיילות עץ. בעבר היה זה כפר של כורתי עצים. אבל כרגע הלוויתנים הקטלנים הם מוקדי הענין העיקריים.  כשהגענו למקום הבנו שאנו טיפ טיפה לפני תחילת העונה, הכל סגור וכולם עובדים בכל המרץ להכין את הבקתות הקמפינגים והמסעדות. אפילו סנדביץ לא הצלחנו למצוא במקום שבמדריכי התיירות מופיע כחובה... ירדנו לכמה צילומים ונתנו בגז קדימה וצפונה לעיירה הבאה "פורט מקניל" עיירה קטנה ונחמדה שהעניין העיקרי שבה זה רציף המעבורות לאי הקטן שממזרחה שנקרא "האי קרומורן" קהילה של אינדיאנים השומרת על המסורות הילידיתיות. הם טוענים לעמוד הטוטם הגבוה בעולם... במקום "ביג אוס" שבו מתנהלים ענייני הכפר, ראש שבט וכאלה... אך אנו כבר רצינו להגיע למעבורת העוגנת במפרץ הדובים כמה ק"מ לפני פורט ארדי. שעליה נאמר "הכביש מסתיים וההרפתקה מתחילה". 






מזג האויר השתנה וגשם עדין אך רצוף התחיל לרדת ללא הפסקה ביציאה מפורט מקניל... מאנשים בטלגרף קוב הבנו שהדרך מהכביש הראשי לרציף המעבורות עמוסה במוטלים מלונות ואתרי קמפינג. מצאנו בקתת עץ באתר בקתות יפה  ומטופח השייך לזוג נחמד  שמוציא סיורי ליוויתנים ודייג במים עמוקים בעזרת שני ספינות דייג חדישות שעמדו בחצר על נגררים (ומה שאומר שבאמת העונה עדין לא התחילה). הבקתות היו חדישות מאובזרות ומתוקתקות למשהי. הגשם לא הפסיק לרדת כבר 3 ימים. 

הערב זה ערב ליל הסדר יצאנו למרכול המקומי קנינו סטקים  והכנו לעצמינו ארוחת חג נחמדה לציון החג. יצאנו בבוקר לסיבוב בעיירה הנחמדה בעלת 3 ריכוזי אידיאנים החיים בתוכה בשכונות נפרדות. אני לא מבין אם הם רוצים או פשוט ידם אינה משגת לשכונות "הלבנים"... סיבוב בדגיה האזורית שמאמנת דגיגי סולמון ומשחררת אותם לים על מנת שיניעו את גלגלי תעשיית התיירות שהכל בנוי עליה באזור זה. פעם ראשונה שאנו מסתובבים בעיירה ורואים אינדיאנים בכל המקומות המרכזיים. המעבורת יוצאת בשעה 18.00 ראינו אותה מגיעה בסביבות 8.00 בבוקר. דומה שכל העיר מסביב למעבורת השבועית הזאת. בצהריים הלכנו לאכול בהמלצת המקומיים במסעדה הטובה בכפר- "ספורטי" ששוכנת מול מרכז המבקרים ברחוב הראשי. (במידה ותגיעו לכאן מתי שהוא כנסו) באמת מסעדה טובה ואיכותית, שוב עמוס במקומיים שחלקם הגדול אידיאנים שיושבים על בקבוקי בירה ומסדרים בשורות את הבקבוקים הריקים. ברחוב יושבים אינדיאנים עם תרמילים, שקי שנה ומזרונים. דווקא נראים מסודרים ואני חושב לעצמי מה קורה כאן כולם הומלסים ושיכורים? ושוב מכה בי מכת הדעות הקדומות על כל מה שקראתי  ושמעתי על אוכלסיית האינדיאנים. בשעה היעודה הגענו למעבורת וכבר בטרמינל הכניסה הקטן שהיה מלא מפה לפה נתקלתי בכל האינדיאנים האלו שכמונו חיכו למעבורת על מנת לחזור לבתיהם שבאיים. המזרנים ושקי השנה הם בשביל לחסוך  100$ קנדי תוספת לכרטיס בעבור החדרון הצר במעבורת. מאחר ועדיין לא העונה, אולם הנוסעים הענק היה כמעט ריק והם פשוט פרסו את ציוד הקמפינג שלהם והלכו מיד לישון לפני העצירה הראשונה בעוד 6 שעות. אנו הזמנו חדרים סה"כ בסיסיים לגמרי אבל מסודרים ונקיים עם מקלחת ושרותים 2 מיטות קומותיים צרות שהעליונה ניתנת לקיפול. המעבורת יצאה בעיקוב של שעה. ולשאלתי את אחד הקצינים הוא אמר שממתינים למשאית שהתקלקלה ותגיע מאוחר יותר. "אבל על תדאג אנו נדביק את הפיגור בנסיעה מהירה יותר ונגיע בול בזמן לפרינס רופורט".






יצאה לשאוף אויר....


סבתא והזעטוטים





מסלול המעבורת ובטן המעבורת


כמה מילים על האינדיאנים שנתקלנו בהם בפורט ארדי וגם במעבורת. הנשים והילדים מאוד שמנים הם זוללים כל הזמן "גאנק פוד" שקנו בעיירה תפוציפסים פיקנטים וחריפים ושותים משקאות ציבעוניים מלאי סוכר. והגברים כמו שאמרנו שותים לשכרה. חבל שבתפר בן העולם החדש לעולם הישן הם נשארו מאחור... פגשתי בחור צעיר שגדל והתחנך בונקובר אינדיאני נאה ולבוש היטב שחזר לחיות בכפר שבאי, עם אשתו הנאה שלדעתי היא בת תערובת ושלושה זעטוטים קטנים. לסבו הייתה נחלה באי בלה-קולה שנמצא במעבר הפנימי. הוא חי מדייג, צייד ומטיולים בקייץ עם תיירים שמגיעים לאזור. לטענתו הוא מצליח לחיות בצורה סבירה ואין הוא מרגיש נחות כמו בעיר. ההיפך, כאשר מגיעים תיירים הוא רואה שהם איבדו את כל קישורי ההישרדות שלהם. "אתה יודע זה לא מספיק לקנות את הציוד הטוב ביותר אם אתה לא יודע להשתמש בו"... ואני מייד קיבלתי פלש בק לספרים שקראתי בילדותי על וינטו ורובה הכסף המיוחד שלו... עד כאן אינדיאנים.







בילינו את הזמן בנעימים כאשר אנו תופסים שיחות קצרות פה ושם עם הנוסעים שהתקבצו להפלגה. מרכז הענינים הוא כמובן המסעדה שמלבד המחירים הגבוהים היא הייתה מסעדת שרות עצמי סבירה. שולחנות וכסאות נוחים אל מול חלונות ענק הצופים לנוף. עם רדת הלילה נכנסו לתא השנה לשנת לילה ערבה שהופרעה לאחר חצות בגלים בינוניים, בזמן שהמעבורת יצאה לים הפתוח לפני כניסתה "למעבר הפנימי" שרשרת איים החוסמים את גלי האוקינוס במעלה הדרך. בהמשך התעוררנו שנית כשמערכת הכריזה הופעלה כולל בחדרים והודיע שבעוד חצי שעה אנו עוגנים בבל קולה ונא להתכונן. לא יכולנו להרדם.  וחוה ואני ישבנו מול החלון העגול והקטנטן וצפינו בנוף המדהים שעבר לפנינו. הילה של אור שהפיצה הספינה הספיקה להאיר את האיים שעברנו לצידם במרחק של עשרות מטרים. בחוץ עלטה מוחלטת אין שום נקודות אור או ישוב. מדי פעם אנו חולפים ליד מצוף סימון מהבהב. שמסמן את הדרך. ראשי ההרים זוהרים בלבן ונחלים כסופים זורמים לכיון המים ומתחברים בקצף לבן וזוהר לים. פשוט משגע ואאו אחד אדיר... מראות אלו ילוו אותנו לאורך כל היום. אך באור יום החוויה והראות חזקים ביותר. רק עכשיו אנו קולטים מה זה המעבר הפנימי, נתיב מים ארוך וצר באמצע שום מקום העולה צפונה. העברנו את היום בנעימים בקפטריה כאשר אנו מצלמים כותבים וקוראים. אין במעבורת ווי- פי וכמובן אין תקשורת סלולארית. רק מסך פלזמה ענק עליו מוקרנים משחקי הוקי קרח הספורט הלאומי הקנדי. 



חצי שעה לפני השעה היעודה הגענו לפרינס רופורט נמל המים העמוקים הטבעי העמוק ביותר בארה"ב כך כתוב בשלט הכניסה לך תדע... המעבורת פלטה מביטנה עשרות כלי רכב סירות משאיות וגם רכבים פרטיים בסדר מופתי ובשקט ללא עניינים. שעת צהריים במפרץ הפרות "שבפרניס רופורט" יום ראשון קייצי כולם נמצאים בחוץ בשרשרת מסעדות, פאבים, בתי קפה על קו המים. החלטנו לטייל קצת לפני שאנו נכנסים לנוהל לילה. איזו עיירה יפה . פי 2  "מפורט ארדי" מהיכן שהמעבורת יצאה. ועוד תושבי פורט ארדי שאלו אותנו מה אתם מחפשים בחור הזה.... 

אין שם כלום כנראה יש איזה תחרות בניהן. עשינו סיבוב על הרציף נכנסו למבשלת בירה קטנה שמוכרת את תוצרתה בדלפק עץ לא מעובד ממש מול הרציף ותושבי המקום מגיעים עם בקבוקים גדולים של 4 ליטר וממלאים במחירים נמוכים ולוקחים הביתה. אולי בגלל מזג האויר אולי בגלל השמש הקיצית, אולי בגלל התושבים היה לנו כייף רב באחר צהריים של שוטטות במפרץ הפרות שבעברו הרחוק  היישוב היה חוה חקלאית לגידול בקר לפני גילוי עומק המים שמתאים לאניות מסע גדולות. ארוחת צהרים מאוחרת בפיצריה עם מלצרית סלובנית שהביאה לשולחננו משקה מקומי מהול ברום עם לימון ונענע. רגע רגע מה זה אנו בצפון הקר לא בברזיל... טעים באופן מיוחד זה לא היה, הם מוסיפים פלפל שחור גרוס שממש דופק את הטעם. אבל אחרי 3 בירות (קטנות) במבשלה זה כבר דפק את הראש ...

המשכנו לb&b שהוזמן מראש. בביתה של אישה מבוגרת. חדרים מתוקתקים עם מטבחון מקלחות ושרותים נפרדים לכל חדר עם סלון ומטבח משותף. קצת מיילים קצת עדכון למחברת ויאלה הופה חרופה. 



מבשלת בירה



קמנו לבוקר טיפה מעונן עם טפטופים קלים והחלטנו לקצר מרחק לואנקובר. ממרחק של 1200ק"מ.  ב-2 עד 3 ימים עד עיירה בשם פרינס גורג במרחק של 724  קמ ואחרי זה נזרום...

במעבורת פגשנו את רופא הנמל. שחזר מאיזה כנס בסיאטל. הוא אמר לי  אתה הולך לנסוע באחד הכבישים היפים בעולם! שים לב לכביש זה, בדיוק הזמן שהדובים מתעוררים. מצד שני הכביש הוא דו נתיבי אחד לכל כיוון ומשאיות הענק עם העצים רצות עליו בעשרות. אל תעקוף על קו צהוב. כל עשרה חמש עשרה ק"מ יש נתיב כפול לשחרור לחצים, שם נהגי המשאיות מאיטים ונותנים לכולם לעבור. תזהר מנהגים ואופנוענים אינדיאנים הם לא מכירים או רוצים לדעת את חוקי התנועה.... לשאלתי איך אזהה אותם הוא ענה אתה כבר תראה רכבים ואופנועים מוזנחים ולא נקיים..

וואללה צדק הרופא, על היציאה אחרי איזה 10 ק"מ פגשנו בדוב שחור שהתהלך על הדרך נעץ בנו מבט מנומנם והמשיך למעבה היער. אך לא לפני שקיבל תמונות פספורט מכל המצלמות שברכב.





לגבי המשאיות הוא גם צדק, רק הוא שכח להגיד לי שכולם נושאים  במהירות של 120 קמ"ש, כולל בירידות ורק בעליות ניתן לעקוף אותן. לגבי האינדיאנים לא נתקלתי בנהיגה פרועה. אבל רכבים מצוקמקים בלי סוף. הכביש הוא אחד היפים. זורם לו בנחת בין ישובים ופזורה אינדינית כאשר הוא משמש עורק החיים העיקרי לכולם. הכביש חוצה את הישובים במרכזם ומשני צידיו  תחנות דלק מוטלים מסעדות נקודות שרות מוסכים ופנצריות. אני ציפיתי לספר אמיתי אבל אנשים חיים פה ומנהלים חיי קהילה. ועוד דבר, לאורך כל הדרך יש קליטה סלולארית טובה וסבירה. בארצות הברית לאורך הכביש שעלינו בו צפונה, מס 1 ומספר 101 יצאת מעיר או עיירה כמה ק"מ והקליטה מפסיקה. בקיצור יום שלם של נהיגה עם כניסה לישובים אידיאנים לתדלוק בתחנת דלק ללא אספלט עם משאבות מהדור הישן שהמספרים מסתובבים בחלון התצוגה, אבל הם מקבלים ויזה... 





דובים לא ראינו יותר אבל נחלים נהרות אגמים ומקווי מים ללא הפסק. הקייץ דוחף את החורף בעקשנות על אף שאנו רק בסוף אפריל. ההרים זולגים בנחלים הזורמים בעקבות הפשרת השלגים, ובדרכם סוחפים עצים צמחיה ואדמה ויוצרים קניונים קטנים לאורכם. אך... אך.... איזה מראה יפה. בכל מקווה מים חונה איזה טנדר או רכב ששיחררו ממנו קיאק,  קאנו או סירה, ואנשים עסוקים בדיג לאורך הגדות וגם במים. בקיצור אמריקה רק מה זה בקנדה. לקראת ערב הגענו לפרינס ג'ורג', עיירה אפורה ולא יפה, אפילו מוזנחת. על אף המיקום המעולה שלה אומרים שהדבר הכי טוב בה  זה להצטייד ולהמשיך הלאה. ארוחת ערב ארוזה ממסעדה קוראנית במוטל קנדי שמנוהל ע'י הודי קופצני במיוחד שקד קידות לרוב וגם משתדל מאוד לעזור. עמדנו במשימה זה לא פשוט לנהוג יום מלא עם שני ילדים קטנים. ושוב קצת קישקושים בירה אחת והופה למיטה הנעימה לשינה ערבה עד הבוקר.





לא לאסוף עצים מעל עובי של חצי מטר הביתה לצרכים פרטיים....


למחרת בבוקר המשכנו בדרך המקסימה הזאת דרומה כאשר אנו חוצים שוב נחלים ואגמים. הדרך קצת נפתחה ומלבד יערות אנו רואים חוות חקלאיות עם גידולי תבואה על שטחים נרחבים. האוכלוסיה נעימה וחייכנית ומוכנה לעזור. אך מצד שני לא "דביקה". תערובות של לבנים אינדיאנים סינים ומזרחיים אחרים. עיירות בשם 150- maile house -100  ו-70 כולם מרוחקים אחת מהשניה באותם מיילים, אך עיירות שונות לגמרי. לקראת צהריים ניכנסו לעיירה בשם  clinto סיבוב קצר לשיחרור עצמות וגם רגלים וכניסה למסעדת בשרים אותנתית בתוך בקתת עץ גדולה שנבנתה בשנת 1920. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברקע והקירות עמוסים בצילומים של המקום ב-120 השנה האחרונים.  שתי נשים מבוגרות הגישו לנו ארוחת  בשרים נחמדה ומזינה. היה סבבה, קמנו בכבדות אבל היה עלינו לדחוף עוד ק"מ להשלמת המכסה.  סגרנו את היום בעיירה lytton  עיירה קטנה וציורית משהוא השוכנת בצומת נהרות ובצומת רכבות. כאן כבר לא מצאנו מסעדה פתוחה סיבוב קצר בסופר המקומי המנוהל ע"י סינים, קניית מצרכים ארוחת ערב קרה וטעימה והופה...לישון הפעם בבקתת עץ נעימה ופשוטה במלון בשם טוטם המנוהל עי סינים.


למחרת קמנו כוס קפה ונישנושים בתחנת הדלק המקומית השוממת - לא נכנס איש ב-20 דקות שהיינו שם. כן... כן... מרגישים זאת על העוגיה שקנינו שכנראה הייתה מהמאה שעברה... בהחלטה משותפת החלטנו שהיום אנו עוצרים את המרוץ המטורי והולכים לטייל, ולרחוץ במרחצאות החמים של העיירה הריסון לחופו של אגם הריסון גדול הממדים. נסיעה קצרה של שעה וחצי ואנו בעיירה המקסימה הזו. סיבוב בדיקה ולהבנת מה קורה והזמנת חדרים במלון הגדול בעיירה בעל השם "הריסון הוט ספרינגס" שבתוכו נמצאות 4 ברכות מים חמים הטובות בעיר. לקחנו לנו 30 שעות של כיף במים ומחוצה להם. טיול בשבילי ערים הסובבים את העיירה וגם מצאנו את מעיין המים החמים שכולם שואבים ממנו מים. טיול ברציפי הסירות וימיות הפזורות לרוב. ארוחת ערב מפנקת וטובה במסעדה גרמנית (אני ורון הזמנו שניצל וינאי שהיה עשוי הייטב ונשתף בבירת גינס שחורה). בהחלט  מנוחה וצבירת כוחות לקראת החלק האחרון של הטיול עם רון ליאור והנכדים... העיר ונקוובר.









גשר המיתרים - הכניסה ל ונקובר מצפון




למחרת 28.4.16 יום חמישי הגענו לעיר ויצאנו ישר לפארק סטנלי לסיבוב היכרות עם המקום המקסים הזה. שחרור איברים לנו ולבארי שלא הפסיק להתרוצץ בפארק. נחתנו במלון מרכזי ליד איצטדיון הבי סי פלייס הממוקם היטב במרכז העיר. ארוחת ערב מפנקת במסעדה איטלקית וקפצנו למיטות המפנקות. מחר מצפה לנו יום עמוס במיוחד. בבוקר התפצלנו, הבנות הלכו לקניות בשדרות החנויות שברחובות המרכזים, רון הלך עם בארי לאקווריום שבפארק סטנלי ואני עשיתי את מסלול התיירים השחוק של קתדרלת כרייסט צ'רצ' רחוב  buarrard  עד המים, קנדה פלייס שם עגנה האוניה היוצאת להפלגות לאלסקה, המשך בנמל האויר הימי  ובפארק סטנאלי וארוחה  ב-   Mill marine bistr שלא הייתה ממלאת ונאלצתי לאחר שעתיים לסגור בדונר טורקי עם שישקבב וחומוס. בשעות אחה"צ נפגשנו כולם ונסענו לפארק הגשרים התלויים קופארלו. אבל הגענו אחרי שש והוא היה סגור. איזה באסה... יצאנו לסיבוב בעיר התחתית.

הדאון טאון המגעיל ביותר שראיתי עד כה. כמויות אדירות של הומלסים מסתובבים ברחבות כאשר הם מתעייפים הם נזרקים לפתחי החנויות, הגנים, והעסקים השונים שכולם מרושתים עם סורגים ומנעולים. סאן פרנסיסקו זה קל לעומת השפיפות במקום קשה זה. לא רוצה להפליג בתיאורים פלסטים על מה שראינו, אבל שום דבר, שום ספר או אתר שקראנו כהכנה ללטיול לא הכין אותנו לזה...





אבל ונקובר נפלאה אהבנו אותה מאוד ויותר אהבנו את הקנדים הנחמדים חייכנים נעימים ולא דביקים. עד כאן להפעם. 













                                         


למי שהיה סבלני וקרא עד הסוף בפרק הבא ניפרד מיהודה שטיפט שהיה דמות שביליתי לצידה את רוב חיי הבוגרים והשפיעה עלי ועל דרך מחשבתי ואף הצליחה לרסן אותי מדי פעם...יאללה ביי...

נועה
09/05/2016 12:38
אתה אלוף בלעשות אותך ואת הדברים מעיינים
אריה וחוה זלי
22/05/2016 01:18
תודה נועה אני בסה"כ משתדל..
דרור
09/05/2016 16:45
גם קריאה פעמיים לא עוצרת את ההתלהבות. התמונות בכלל.....
אריה וחוה זלי
22/05/2016 01:20
תודה דרור המקום עושה את שלו
יוסי
09/05/2016 22:02
זה מדהים לראות ולקרוא איך אדם נהנה כל רגע לצד אשת חייו והסובבים אותו לראות אותך ממש את החלום שלך זה לא פחות ממדהים ואפילו אלוהי במקום מסויים תמשיך להנות מחכים לבלוג הבא
אריה וחוה זלי
22/05/2016 01:21
תודה לאלוף המפרגנים.
אריה וחוה זלי
22/05/2016 01:21
וגם לאישתו..
פלורי בניטה
10/05/2016 09:17
תודה שצירפת אותי לטיול המהמם.....
אריה וחוה זלי
22/05/2016 01:41
וזה יהיה מעניין יותר בהמשך..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: