עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

זה פשוט להיתקע "בעולם האמיתי המוכר, פלסטי ודיגטאלי...ובעיקר בטוח" אני ואישתי חברתי, אהובתי ואם ילדי החלטנו למשוך "אנדברקס" ולעזוב את הכל ולצאת ולעשות טיול חוצה יבשת אמריקה לא!! לא מחוף לחוף....אלה את הדבר האמיתי... מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי...חלום שמכונן בראשנו כבר עשרות בשנים ....תישארו איתנו אנו נחלוק אתכם מחשבות תמונות תובנות שירים ומערכונים...אז יאללה בואו נצא להרפתקה...
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

פרק 17 - אלסקה הגבול האחרון

24/05/2016 23:33
אריה וחוה זלי

אלסקה הגבול האחרון - וגם יהודה שטיפט האיש ששםלי גבולות...

"תלמד לספור עד 10" היה אומר לי תמיד....."למה אתה לא רושם בפנקס את המטלות?"..... "מתי תלמד להבחין בן עיקרלטפל?"..... "יש עוד פתרונות לבעיה תחשוב יצירתי!!!"....

"יופילמדת לספור עד 10 עכשיו  תספור עד 20"....

זה היה האיש כלפי חוץ קר שקול חכם  וסמכותי!!! אבל מבפנים, נשמה גדולה ורגישה.
לפני 7 שנים בסוף חודש מאי הלך לעולמו יהודה שטיפט ז"ל בטרם עת בעודו שוקד עלפרויקטים בטחוניים שהפכו ברבות הימים לאורים ותומים של מחלקות הבטחון ברשויות המקומיות. 
אני עדין ביום יום חושב מה היה אומר יהודה במצב כזה או כזה... יהודה שהיה לי כ- אב  ונתן לנו לחבורת "השרוטים" (כך היה קוראלאנשי המחלקה בהומור ובגאוה) לרוץ קדימה ולבנות מחלקה לתפארת שמהוה עד היום מודל לחיקוי...ואנו לא שוכחים, ומידי  שנה בסוף חודש מאי מזכיריםאת האיש ואת פועלו בדרך  הכי מתאימה לאיש."תחרות ירי מעשי" במטווח שהוא כל כך אהב וטיפח. אז הנה יהודה, המסורת נשמרתוגם השנה ביום שישי הקרוב המחלקה תשמר את זכרך... ואני אצפה מרחוק....




אריות יהודה.....




הגענו לפיירבנקס העיר הצפונית ביותר ביבשת אמריקה. למרות החששותולמרות בדיקת הטמפרטורה באתרי מזג אויר, הגענו ביום קייצי במיוחד. עיר קטנה ונעימהשעסוקה כרגע בצחצוח ומירוק לפני שקופצים עליה כל תיירי הקיץ. התמונה הראשונה צולמהבשעה 02.00, עדיין אור בחוץ!!! סיבוב בפארק הראשונים אתר יפה וחינמי עם שיחזורמבנים למעשה שיחזור עיירה שלמה מתקופת הבהלה לזהב. כולל ספינת נהרות רכבת וקרון שלהנשיא הראשון. ביקור במוזיאון באוניברסיטה, בעל האוסף הגדול ביותר של פריטיםאותנטיים. ולסיום "עמוד הצפון". הייכן שסנטה קלאוס מחנה את המזחלת שלו.עכשיו אני גם מבין את צבעי האדום לבן של החג הנוצרי היפה.











פארק דנאלי הינו הפארק הגדול, הנגיש והמתוייר ביותר באלסקה. ושובעדין לא התחילה העונה והדרך עפר הארוכה שנוסעים בה רק אוטובוסים של הפארק הייתה פתוחה.אז מה? לא ניתן גז?









12.5.16 והיום הלכנו את הדנאלי...













וואי....וואי....מה עבר עלינו היום......
לאן אתם רוצים לנסוע? שאלה אותנו פקידת הקבלה."לדנאלי הי ווי" ענינו במקהלה... הבחורה הקצרה והמוצקה גיחכה לעצמהגירדה בראשה והפגיזה במספר שאלות רטוריות שכאילו חשבה עליהן כל הלילה...י ש לכם 2צמיגי ספר? יש לכם מכשיר קשר cb  ? ישלכם מספיק דלק? בדקתם עם הדרך בכלל פתוחה? אתם יודעים מה מזג האויר? לא לא ולא ועודלא אחד עניתי לעצמי. תראו זה מאוד מסוכן שם זה מאות ק"מ של דרך לא סלולה אבלאני נסעתי שם בקיץ והנוף משגע, זה "הגבול האחרון" שם זה "הבוש" האמיתי. תיסעו לצומת של הדרך יש שם תחנת דלק תשאלואותם הם בטח יודעים.


יאללה נכנסנו לרכב 45 דקות ואנו בכניסה לתחנתהדלק, בתחנה חונים שני טנדרים אחד מפלצת מוגבהת שחורה ומאיימת, ולידו טיוטה טנדרקטן לא משופר אבל חדיש.. אני שואל את בעל הטנדר בחור צעיר גדול ומקועקע "תגידאתה יודע מה מצב הדרך?" לא אני לא יודע אבל נראה לי שעדין מוקדם מידי הואעונה. ואז קופץ אדם מבוגר מאוד חגור באקדח טופי ארוך קנה. אני בדקתי מול משרדהכבישים (על תיתפסו אותי במילה לא קלטתי בדיוק) הדרך תקינה אפשר לעבור ואין בעיה, וחוץמזה אני הולך לעבור אותה ואתה יכול לנסוע אחרי... בינתיים אני מתדלק עוד קצת ובודקאויר בצמיגים בודק את הגלגל ספר שהוא מלא, וגם שכל הכלים בסדר. מרים את הראש והזקןנעלם. יאללה בסדר אנו יוצאים לדרך ואחרי 200 מטר היכן שהכביש נגמר חונה הזקן ומסמןלי סע סע אני מאחוריך... ואני נוסע, נוסע, נוסע ונוסע , והדרך נכון לא סלולה אבלהיא כלום לבוגרי כביש "נס עמים בית העמק" אפשר לעשות אותה עם כל רכב...נכון צריך קצת תשומת לב בנהיגה אבל המראות משגעים עוד לא נסעתי בחיים בכזה נוף שלטונדרה נמוכה שנושקת להרים המושלגים. לאחר 90 ק"מ במהירות 60 קמ"ש הרמתימאחורי עננת אבק עד שלא ראיתי את האורות של הזקן שמאחורי ......







סיבוב רודף סיבוב, והנופים מתחלפים מאזוריםמושלגים ולבנים לטונדרה נמוכה, שנחלים קפואים חורצים את אדמתה בשלל צבעים מרשים.השמיים בהירים והשמש יצאה במלוא תפארתה. ואצלנו נתקע נגן ה-usb על14 שירים הכי גרועים מתוך 1500 שלו... ענן האבק שאנו מרימים מהנסיעה בדרך העפר(הסבירה ביותר) עלה לשמיים ואני כבר לא רואה מי נמצא מאחורי... מדי פעם חוצים גשריעץ רחבים מעל נחלים קוצפים או חצי קפואים שסימני מזחלות השלג ואופנועי השלג מסמניםשיש כאן בני אדם שחיים. הבטן מתחילה לקרקר את קרקור הצהריים....





אני מחפש מקום לעצור לארוחת צהריים ופתאום במיילה- 68 מצד שמאל על גבעה רמה מבנה עץ גדול ומרשים ושלט כניסה "לודג' נחלהאלפין" מסביב למבנה המרכזי מספר מבני עזר וכלביה עם עשרות מלונות ומבנה ראשימעץ. אני מעט מסמן באיתות שמאלי שאני נכנס  ללודג' וממתין דקה לזקן עםהטנדר טויוטה שליווה אותי עד כן לפרידה ותודה. הזקן מגיע מעט אחרי מנופנף בידולשלום וממשיך בדרכו,  אני קולט שהוא לא חמוש רק באקדח הוא חמוש גם בכלברועים ענק כל שהוא שיושב בכיסא שלידו בתנוחת ישיבה... נכנסנו לדרך עפר מחורצתבגלגלי טרקטרונים, מתחילים לעלות "לאחוזה".

 



בחצר, הכלביה, שני נערים/גברים עובדים בחולצותקצרות מנידים בראשם לאמירת שלום כאילו מורגלים באורחים שכמותנו. בהמשך הדרך אישהמבוגרת (לא זקנה, משהוא בגילנו...) חמושה בסכין ציידים בינונית בנרתיק עור ובבגדיהסוואה (מכנסים וחולצה) צובעת בשמן פשתן ספסלי ק.ק.ל אלסקה לקראת העונה שבפתח.נעצרנו לידה ושאלנו "יש כאן ארוחת צהריים? "האישה ענתה בחביבות בוודאי אבל גשו ושאלו את "המנהל" ומסמנת בידה עלהמפלס העליון. אני מתחיל לעלות בשביל טרקטורונים ומפרפר בעליה... שילוב להנעתהגלגלים אופ אפ אנו למעלה. חונה במגרש החניה עם הפנים לנוף ואנו מתפלאים משרשרתההרים הלבנה שממולנו. יוצאים מהרכב ומרגישים שהשמש היא "שקרנית" בחוץבהיר ושימשי אבל קרררר ...





 ניגשים לדלת הכניסההפונה אל הנוף,  ליד הדלת מרצד שלט נאון בוהק כמו בזולים שבבתי המרזח בערי הנמל "open"... הדלת נפתחתבשקשוק פעמונים הקשורים על מפתנה. אנו נתקלים בראשי פוחלצים מכל הסוגים מהדובוהביזון והסוס/גמל הענקיים ועד לשועל ודגי הסולמון, גם כל הקריבו, איילים, זאביםוכמובן פרוות בדיוק של החיות הנ"ל מונחות ליופי על ריהוט או תלויות על הקיר.בסלון יושבת גברת צעירה (לפחות יותר צעירה ממני בסביבות ה-40)  עם גרבי צמרצבעוניות וכפכפי בירקנשטוק צבעוניות, ציפורני ידיה הקצוצות משוחות באדום. נראהשהיא בעלת הבית. כנסו, כנסו היא מקבלת את פנינו בברכה, בואו שבו בשולחן המטבח אניכבר קוראת לטבחית. התכבדו במזנון יש מים קרים וגם חמים ואף פשטידות מהיום שהכינהכריסטי הטבחית... התפריט כתוב בגיר על לוח בכניסה למטבח,  בסיסי ביותר... אבללך תתפנק באחד המקומות השוממים בעולם....






כריסטי מגיעה, אנו מזמינים, חוה נשארת לפטפט עםג'ניפר שהיא באמת הבעלים ואני יוצא לסיבוב צילומים במבני המקום. יורד לכלביה ושואלאת החברים שעובדים שם היכן הכלבים, המקום נראה שומם וריק... מקבל מבול של פרטים עלהספורט הטוב מכולם (על פי דעתם) מרוצי מזחלות השלג המתקיימים באזור הזה מזה שניםרבות וגולת הכותרת הם שני מרוצים ארוכים במיוחד מעל 1600 ק"מ (היוקון +)שהמנצח בהם בשנים האחרונות הוא בעל הכלבים שאינם במכלאה. גיבור לאומי בארצותהצפוניות כולל קנדה גרמניה ונורבגיה ששולחות מתחרים למרוצים. הבחור ששמו larns ניצחלפני שנים גם את מחלת הסרטן וכך הפך לשם נירדף לכבוד נחישות והצלחה. לרנס מפעיל אתהנבחרת (כך המקומיים קוראים ללהקת הכלבים)  שלו בחורף בלודג'  למסעותצייד קצרים וארוכים, ובקיץ באתר נופש גדול שם הכלבים גוררים עגלה על גלגלים לנוחותהנופשים. על אחד מקירות הלודג החיצוניים תלויים עשרות מלכודות לחיות הבר. וכמותאדירה של עץ  יבש לעונה הבאה. גנרטור ומערכת סולארית מספקים את החשמל, צלחותלוין ענקיות המצביעות לשמיים את התקשורת, כן...כן.... באמצע השום מקום במרכז"הגבול האחרון" (באנגלית זה נשמע חזק ביטוי המדמה את החיים הקשוחיםהפשוטים והרומנטיים בטבע כמו פעם) יש ווי פיי וניתן  לתקשר חופשי.







נכנסתי חזרה למבנה המרכזי וכריסטי הטבחית הניחהבפני צלחת חד פעמית,  לחמניה קטנה עלובה ומקומטת עם המבורגר קרוב לשרוף,שעועית אדומה וחריפה - יענו צ'ילי  - שפוכה מעליו... חוה שהזמינה מרקקיבלה את אותה שעועית אבל בקערה (חד פעמית כמובן).... 

פעם נוספת נפלתי עם הצ'יפס  (אצלהאמריקאים שאומרים לך צ'יפס הם מתכונים לתפוצ'יפס, וצ'יפס אצלם זה פרנצ'פרייד)בקיצור אתם מבינים מה קיבלתי... מאכזב... אבל האויר או האוירה, משהוא מיוחד... גםהטבחית כריסטי וגם ג'ניפר מזגו לעצמם כוס ד"ר פפר וצלוחית תפוצ'יפס עם ממרחאדום ומתוק וישבו לשוחח אתנו על ענייני דיומא. צ'יק צ'אק חטפנו סידרת שאלות עלישראל והמצב, נדהמים מהידע על ישראל על אוזלת ידו של אובמה ועל הפקרת המדינההידידה היחידה במזרח התיכון.... על החיים במקום המבודד הזה שמשמש כנקודת יציאהלחוויות של טיולים חורף, קיץ, צייד, דייג, טרקטרונים, אופנועי שלג  וכמובןגולת הכותרת מזחלות הכלבים. פעם בשבועיים שלושה הם יוצאים לפיירבנקס להצטיידות, אושחברים שעוברים באחת מנקודות ההתחלה או סיום הכביש משאירים להם חבילות בתחנותהדלק. מאחר והם ממוקמים באמצע הדנאלי היי- ויי, יש להם 68 מייל לכל צד. בינינומרחק סביר לקניות (בערך פי שתיים ממה שיש לנו בישוב ללא צרכניה בארץ הקודש...) לאיצא לנו לפגוש את בעלה שלא היה במקום אבל הבנתי שהוא צייד ודייג רציני שמצליח למלאאת המזווה לאורך כל השנה והגב' הזדרזה להודיע לנו שהם לא מוכרים או סוחרים בבשרצייד למסעדה או בכלל (כנראה זה אסור) המקום מעוצב בטוב טעם צפוני...

 




אולם גדול עם דלתות לחדרי האורחים, במרכזו אח ברזלענקית ולאורך הקירות ספות וכורסאות עור אמיתי במסגרות עץ גסות,  משחקישולחן , מסך טלויזיה גדול, והמון פריטים שתלויים על הקירות. המשרד ודלפק הקבלהפתוח במרכז האולם עם שני מחשבים מרצדים. חמל הפיקוד של המקום ולפי דבריה של ג'ניפר"היום הכל זה עבודת אינטרנט-כך מגיעים הלקוחות" בקומה השניה והשלישיתעוד חדרים וגם אגף פרטי של בעלי הבית.





 נפרדנו בחמימות,לקחנו דף פרסום של המקום ואת כתובת האינטרנט.  מי יודע אולי עוד נשובלמקום בעונת החורף... לפני שיצאנו ג'ניפר ביקשה שניגש לראות את הנחל הזורם בקצההחצר שעל שמו קראו ללודג "אלפין". פינת קפה ומנגל מעץ גס, שולחנות עציםמוכנים לשרפה ואווירת בראשית אמיתית. כשיצאנו מהמקום ראיתי פרוות זאב לבן כולל ראשתלויה מאחד העצים לייבוש לפני עיבוד. מראה קשה.... אבל כנראה מחוייב המציאותבסביבה זו. אולי הפריע בצורה כזו או אחרת או שנתפס במלכודת, חבל...









חזרה אנו על דרך העפר הפתלתלה בדרכנו מזרחה הפעםאנו לבד ללא ליווי, אבל אני כבר קלטתי את הסיפור של המקום. נסיעה רגועה, לא לנעולגלגלים בשום מצב, בלימה על המנוע, מגיע מולך רכב תוריד גז תצמד לימין, עננת האבקשאתה מרים מאחוריך תרד, גם הנהג ממול יוריד גז ואתם לא תפגעו אחד בשני מחלקיקיאבנים שהרכבים מרימים... כל רכב עובר את הדרך ללא כל בעיה.... מתחילים לעלות לאטלאט לפסגת הר מקלארן. הנוף הופך ללבן יותר ויותר.  האגמים קפואים ומשתקףבהם צבע כחול ירוק חום ואפור בגוונים רבים, ואפילו המים הזורמים באיטיות מתחתלקרח. אבל הדרך נקיה ויבשה ללא בעיות כלל.





שוב גשרי עץ מעל נחלים החוצים את הדרך, שוב, אבלהפעם מצד ימין מבנים... חוות גידול ואימון כלבי מזחלות בשם "חוות הכלבהמשוגע" החווה נראית עזובה, מספר טנדרים חונים ליד המבנים עם נגררי ענק שמאחדמהם הורידו מטוס קל, הנגרר עמוס חומרי בנין.  אנו רואים אנשים אבל השערסגור והם לא מפגינים חביבות יתרה, ירדתי כמה תמונות וממשיכים בנסיעה, מאחר ואין אףאחד מצדדי הדרך, אין איזה עיר או מפעל גדול, להפך יש את שמורת הדנאלי שהיא גדולהיותר מכל מדינת ישראל,  משאיות הענק לא נוסעות שם ולכן חיות הבר מתקרבותלדרך ואנו חווינו בכמה מפגשים נחמדים עם בונים, איילים ומוסים. דובים לא ראינו!!!הגענו לפסגת הר מקלארן שמימנו יש תצפית על הר מקקנאלי ההר הגובה ביותר בצפוןאמריקה 6,189 מטר, מושלג כל השנה נמדדו בו טמפרטורות של 79 מעלות מינוס עקב מיקומוהצפוני... הדבקנו מדבקה שלנו והמשכנו בדרכנו.







לקראת סופה של הדרך התחלנו לראות בתים ולודג'ים,או סגורים בגלל העונה, או נטושים בגלל המצב הכלכלי. בכל מקרה לא ראינו או זהינובני אדם על הדרך או בצידי הדרך. ככל שהתקדמנו לכביש "האליקן" (הכבישהמזרחי שחוצה את אלסקה מצפון לדרום, ומגביל פחות או יותר לקו הנפט היורד מפרודוביי לאנקוריג) מרגישים את הצליויזציה. זה מתחיל בקליטה בסלולארי ועובר לרשת החשמלאליה מחוברים תחנות הניטור והשאיבה של קו הנפט. בסוף הדרך, על פי הספרים, המדריכיםוהמפות קיימת עיירה בשם  paxson שבהיש מלון מרכול ותחנת דלק. הגענו לשם אבל לא מלון לא מרכול ולא נעלים, והחשוב ביותרלא תחנת דלק, כנראה שהמצב קשה יותר משחשבנו המקום עזוב ומוזנח  וחלקי פח(הבניינים של פעם בנויים מפח גלי על שלדת העץ) נוקשים ברוח. מחזה סוריאלסטי שחבלעל הזמן... מזל שתדלקתי בכניסה לדרך... יאללה נדחוף עוד 100 ק"מ ונסגור אתהיום  בצומת הדלתה המפורסמת צומת חשובה שעיירה באותו שם לצידה על המייל1422 של האלקן  או האלסקה היי-ויי חוצה אלסקה.





המלון העזוב.....



השעה הייתה משהוא בסביבות 20:00 אור יוםמלא!!!  עכשיו מתחילה תקופה שהשמש לא שוקעת ואתה פשוט חי על השעון בלתיאפשרי לקבוע מה השעה לפי כמות האור... בדרך עצרנו ליד "אגם הפיסגה" שהיהקפוא בחלקו ועליו סימני מזחלות ואופנועי שלג, ממנו אפשר גם להשקיף על ה"מקקנלי"בהחלט מראה יפה. 

 



לקח לנו שעה וקצת להגיע לצומת דלתה, גשם התחיללרדת והנהיגה החסכונית שלי גמעו את המרחק באיטיות כשברקע מתנגנת מוסיקה בפעם ה-200 עקב התקלה בנגן... נכנסנו למלון הראשון שראינו. חוה נכנסה, בדקה חדר, חוזרתואומרת לי "חתוליה" לא מתאים!!! וגם רוצים 150$ על מה?  בדרךראיתי פאב מסעדה מלון מצדו השני של הכביש. מגרש החניה עמוס ברכבים וגם כמהאופנועים. חזרנו לשם. ניגשתי ובדקתי וואלה חדר סביר, גם מסעדה וגם 70$ מה צריךיותר... בעלת המקום גברת מבוגרת ותמירה (בגילנו חחח) כובע מצחיה על ראשה וזנב סוסארוך וזהוב גולש מתוכו, אומרת לנו: "אנו צובעים הערב את המסעדה"(להזכירכם השעה כבר 22.00 בלילה) תחנו את הרכב  מאחורי הבניין שלא יקבלרסס צבע. עלינו למעלה סגרנו את החלונות ונפלנו שדודים למיטות אך איזה יום יפה זההיה. אלסקה הפראית יפה ולא נשכה לי את היד שרק ימשיך כך...






בפעם הבאה: ה-Dalton Hwy דרך ששמה מעביר בי חלחלה מהמסוכנותביותר שבנמצא.... הדרך הצפונית ביותר בעולם שניתן לאזרח  רגיל לנסועבה... חציית נהר היקון שמעבר אליו שממה הארקטית וחיי טבע (אני מקוה)הבלתי מופרעיםמה שהחברה פה אומרים "הגבול האחרון" וגם אולי סוף כל סוף ניגע"בחוג הקוטב הצפוני". 



יוסי
29/05/2016 07:59
זה מזכיר לי את הסרטים האמריקאים של אלו שבוחרים מהחוק למקומות נידחים ונתקלים כדרך המקרה בדיינרים פשוטים אחרי מרדפין של ק"מ ממש בוני וקלייד ...אין ספק שארצות הברית מדהימה פשוט תאווה לעיניים
דני
30/05/2016 23:54
אריה
מדהים ומרתק קורא את
סיפוריך כאילו נמצא אתך במסע
המשך להנות ולרתק אותנו
דני
דני
30/05/2016 23:54
אריה
מדהים ומרתק קורא את
סיפוריך כאילו נמצא אתך במסע
המשך להנות ולרתק אותנו
דני
Shlomi Flax
31/05/2016 17:14
נהנה מכל רגע במסע...
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: